בא לי לבכות. בכי אמיתי. את ההוא שחסום מכיתה ג' בערך. אוף. אני צריכה לבכות.
אני ממשיכה. יודעת שאני פוגעת בי ובעיקר בעיקר בה. פגיעה רצינית. וממשיכה. אוףאוףאוף. לא היה לי כח לחשוב על זה. זה הופך את המצב לגרוע. היא תגיד לי שהיא רוצה שנפסיק וזה יקרה מהר. ואני בכלל לא הצלחתי לחשוב נורמלי. אני אתרסק מזה זה ברור לי. והיא לא תדע. למה שתדע? אוף. אין לי כח. איך הגעתי למצב הזה?? והיא אמרה בזמנו פעם שאני חברה יחידה. פפף בטח כן?! על מי את עובדת?
אני סתם מקנאה ואני יודעת. אני פשוט חלשה. ממש. את לא יודעת איזה חופש זה היה ושלא תדעי.
"מי כמוני יודעת" איך אני מתעבת את המשפט הזה!!
וכן אני אוהבת אותה אהבה שמכאיבה לי אבל אהבה ואני לא אמרתי שאני אוהבת אף אחד כל כך הרבה זמן בטח שלא הרגשתי אז זה בעקרון התקדמות. שתדע שזה מעלה. בזכותה אני מרגישה משו. וכן ובזכות הרגש הזה אני אתרסק. ושתדחה את השיחה הזו. וגם ראש השנה וצריך לבקש סליחה... יהיה קשה! אןף. אבא תושיע. הרבה זמן לא פניתי אליך. קשה לי מאד בזמן האחרון. אני כבר שותקת. אין כבר כח לדבר. מעניין מתי זה ישתנה. אם... כן היא תרצה שנדבר ואני (בניגוד אליה) לא יודעת לסנן להתעלם אז או שאסביר לה את המצב או שגם בזה לא יהיה תועלת כי היא כבר החליטה.. לה זה עשה טוב היא התקדמה בלי להסתכל לאחור. לא באלי בכלל. הפחד הגדול שלי היה שנהיה ביחד בחדר שנה הבאה. אוף אין לי כח. למה אני חוזרת על טעויות פעם אחר פעם אחר פעם?? למה אני לא יודעת ללמוד לקח? מה כלכך קשה? וואי. סתומה! כל הרע מגיע לי אז למה את מצפה? תסתמי. תתמודדי או שלא. רק תדאגי שאף אחד לא ידע.
