וגם העובדה שהיום כל מידע שרק נעלה בדעתנו נמצא נגיש מאפשר לנו תמיד להשוות ולראות כמה אצל השני "טוב" ואצלנו לא, דבר שגורר קנאה, מריבות, ויכוחים והשוואות שגוררים בסופו של דבר גירושים בתקווה שנמצא משהו טוב יותר כמו שראינו באינסטגרם, בפייסבוק וכו.... 

לדעתי, תרבות הפריצות, שיש כביכול בכלל אופציה ל"קשרים" לא כשרים לפני נישואין - היא הגורם הראשי.

כשהתפיסה שאיש ואשה נשואים, משפחה, זה דבר ייחודי לגמרי; שזו האופציה היחידה האמיתית לגשר על השונות, ע"י שנִהיִים משפחה - דבר שמתחיל מהראש, מהמחוייבות, משינוי המציאות בעומקה,ומתוך זה בא הבנין, שמחתו ומחוייבותו -

כשהתפיסה הזו נשחקת ע"י תרבות הפריצות, ואנשים לפעמים כבר לא זוכים לחוות את זה - אז ממילא אצל חֵלק הענין זול יותר, כאילו יכול להיות "עוד אחד בסדרה" ח"ו. כאילו נישואין זה סה"כ רגש בין אנשים, בצירוף "טֶקס".. לא שינוי מהותי של המציאות, שצריך בהמשך כל הזמן לשכללו ולבנותו.

אז כשה"רגש" הראשוני של החידוש יורד, ומצטרף לכך, שלא היה בכלל עומק ההרגשה והתפיסה של השינוי במציאות - האופציה נהיית כאילו "קלה", וסביר שגם מה שאח"כ לא יהיה טוב בהרבה, במקרה שזה כך.

וכאשר זה כך, אז גם  הציבור ה"דתי", מושפע מהאוירה, ולעיתים מסתכלים כאופציה קלה ליישום. כאילו נמצאים בשלב הדייטים. מוצא חן, לא מוצא חן?... כאילו "אין בעיה" ח"ו.

אמנם, אי אפשר להכחיש, שבצד התופעה הזו, יש גם תוצאה חיובית. דהיינו, שכאשר באמת אי אפשר להמשיך כך, סבל גדול חלילה שאינו ניתן לתיקון וגישור, אז ה"פחד הפסיכולוגי" מה יאמרו.. הוא פחות. וזה מאפשר את הדבר כשהוא באמת נצרך, בצורה סבירה יותר.

ראשית, לא דיברתי על דברים ש"מקורם בדמיון", אלא על מציאות מצערת, של חיי פריצות טרם נישואין - ולא פעם לא עם אדם אחד - וממילא כל ה"חידוש" של הנישואין, כל התפיסה העמוקה שהכל מתחיל משם, היחודיות, נפגם. וזה לא רק בדמיון או המחשבה, זה ממש מציאות אחרת.

כשקודם לכל, זה שמתחתנים, שנהיים משפחה, שבלי זה אין כלום - אז האופציה היא עמוקה יותר, האופציה החליפית פחות נתפסת כ"זמינה" בקלות, וגם המרץ של הבנין מיסודו הוא אחר.  בלי לשלול שכמובן גם במציאות כזו יכולות להיות בעיות, וגם במציאות "לא דתית" יש משפחות טובות.

לגבי מה שאדם יכול "לחלום בראשו", באמת זה לא פשוט. יש גבול גם למה שמותר לאדם נשוי "לדמיין" מה יהיה אם.

אבל אתה צודק שבוודאי גם התנהלות כזו, שגירושין נתפסים כאפשרות "אינסטנט" בכל פעם שמשהו לא מוצא חן, יכולה להביא לכך. אדרבה, אני אמרתי שאחד הגורמים הראשיים לצורת חשיבה כזו, היא ה"תרבות" שציינתי.

אבל בוודאי שמה שאני מציין כגורם הראשי לדעתי לשינוי בריבוי התופעה, אינו אומר שלא יכולות להיות התנהלויות נוספות שגורמות לכך. אני חושב שריבוי הכמות יחסית, עיקרו במה שכתבתי.

ב. לגבי "אפשרות הגירושין בהלכה". אדרבה, היא הנותנת. שרואים שבנין בית, יחס בין איש לאשה, זה לא משהו קליל. בונים מיסודו. ואם לא אפשרי להמשיך - אז יש "תהליך". משהו רציני לא פחות מחוזה עסקי בין אנשים. וגם "הפרתו" עוברת תהליך רציני. זו גם הסתכלות שלדעתי מאפשרת יותר בנין מחודש.  לא כמו הקלילות שמה שהזכרתי מקודם.

ואפשרות של כמה נשים במקור - גם היא אינה בדרך של הפקר. אלא במחוייבות גמורה. 

אבל אנחנו רואים, שכבר מאות שנים רבות, עם ישראל ברובו לא נוקט בכך. אלו בגלל חדר"ג, אלו ע"י שבועה בתקיעת כף.

זה לא במקרה.

הובאו נתונים לגבי השנה, במנותק מנתונים של שנים קודמות.

הנתונים מצערים בפני עצמם.

אנשים העלו תאוריות בנוגע לדור שלנו,

תאוריות שלא נובעות מידע מחקרי ושמציגות באור רע את הזוגות

המתגרשים, שדעות נכזבות של הדור הובילו אותם לכך וכך.

אני אומר:

א. אתם מקטרגים מתוך תאוריות ולא מתוך איסוף (או ניסיון לאיסוף) עובדות.

ב. אתם מתייחסים לנתונים כמדברים על הדור החדש,

בזמן שאין הקבלה: נתוני הנישואין מתייחסים, כמובן, לנשואים הטריים,

בעוד שנתוני הגירושין רלוונטיים לבני כל הדורות השונים שהתגרשו השנה.

ג. יתכן (גם אני לא אספתי מידע) שרבים ממקרי הגירושין מצביעים על כך

שמצבים בלתי הפיכים באו לידי פתרון, לא קל, לא סימפטי, לא מושלם,

אבל עדיף על השארת מצב רקוב על כנו.

פתרון שלא היה מתאפשר בדורות קודמים, עקב נסיבות או תפיסות שונות

שהיו קיימים אז וכבר לא קיימים היום, וכעת ישנה ברירה שהיא הרע במיעוטו

עבור מקרים מורכבים, ולא היתה קיימת לפני כן.

לא אמרתי שאין באמת עליה *ברמת הדורות*.

כי אני מכיר את הנתונים לגבי *שינוי* בטווח הארוך (שהם הרלוונטיים ולא הוצגו כאן).

ואי אפשר להתווכח איתם.

כן ציינתי באחת התגובות שגם לפי נתוני הלמ"ס וגם לפי נתוני הנהלת בתי הדין

יש ירידה מאוד מאוד מתונה (זניחה יחסית) ברמת השנים הבודדות לאחרונה,

אבל כרגע - אין עליה *ברמת שנים בודדות* (מה שעדיין לא מרגיע אותנו).

לא משנה כמה הלב שלך טהור והכוונות שלך טהורות

(ואני באמת מעריך אותם)

אם מעלים תיאוריות בלי אחריות על הסיבות לגירושין, 

מובילים להסתכלות חברתית מסויימת על ציבור הגרושים.

לא כל מי שקורא את השרשור שותף לך בלימוד הזכות

על הגרושים ובהבחנה הזאת שאתה עושה בין הגירושין

לבין הגרושים, שלא מובנת מאליה לכל קורא

כי סך הכול כן מדברים כאן על דעות ועל תפיסות ועל

קבלת החלטה כבדה ומשמעותית בחיים שמשפיעה על

בן/בת הזוג והילדים, וטוענים שהיא מתוך דעה נכזבת

שאופיינית לדורנו החומרני.

אדם שאנשים מכירים, ומניחים שקיבל החלטה כבדה שכזו

מתוך דעה נכזבת (להנחתם האישית), כבר לא יסתכלו עליו

כאדם באותה צורה, לא יסמכו עליו באותה מידה ולא יקרבו

אותו כפי שקירבו מקודם.

ההקבלה שבחרת בה באמת מעידה עד כמה החלוקה הזאת

היא לא אינטואיטיבית ושקשה לקבל אותה מאליה.

הנתון הזה כמו שאמרו משקף גם המון תהליכים חיוביים.

בע"ה עם התקדמות התהליכים נזכה לחברה יותר בריאה ולמשפחות

יציבות, מאוחדות ושמחות יותר.

הציונות הדתית, היא תוצר של אנשים שרצו להשתתף בפעל בתהליך של שיבת ציון, עוד באירופה, ולשמור על צביון דתי.

זה שיש השפעות של תרבות המערב על חלק מהאנשים שהם גם "ציונים דתיים", לא הופך אותה לתוצר של תרבות זו.

ב. אני לא יודע מי "משתמשים בשיח בתרבות המערב כאילו זו מעין מגיפה חדשה"... 

ובוודאי לא "רטוריקה מפחידנית שלא מתבססת על עובדות".

לדעתי, בדברים הללו עצמם יש רטוריקה כזו, שמנסה לומר על אלו שמסייגים את השפעות ה"תרבות" הזו, כאילו הם "מדברים באויר" ורק רוצים לגרום לאנשים להתרחק מתוצריה במקום לדון עליה עניינית. זה עצמו, אם כבר, נסיון "להפחיד" מהאמירות הללו.

אנשים שאני מכיר, שמתבטאים נגד השפעה יתרה של התרבות הזו, אנשים חכמים מאד, מכירים אותה היטב, בד"כ לא פחות, בלשון המעטה, מאלו שמדברים כנגדם. וברור לכל מי שאפילו קצת מכיר, שאכן יש גם השפעות שליליות לגמרי מהתרבות הזו, שלחלוטין אינן מסתדרות עם הרוח של עם ישראל. כמו שיש גם נכסים תרבותיים שאפשר להשתמש בהם.

ומכל מקום, לא ברור מה זה שייך לנידון דידן.

בנידון שדובר עליו כאן, כל מי שטיפה יודע מה הולך בעולם - יודע שיש תרבות כללית של פריצות והפקרות, ההיפך הגמור מכל המושגים היהודיים על משפחה ועל צניעות (אם כי גם אצל גויים, יש ריאקציה לתופעות האלה). וכל מי שרואה מה קורה בארץ, רואה, לצערנו, מה זה השפיע תוך עשרות שנים בודדות על המושגים גם כאן.

וכמו שכבר כתבתי, לי אין ספק, שה"תרבות" הזו, שעיקְרה מבחינה מסוימת את הייחודיות של היחס בין איש לאשתו בתור דבר ששייך רק לשם - יש לה יד מרכזית בריבוי התופעה, גם כשזה לא במובן החיובי.

איסוף עובדות, כקוצר ידינו וככל הניתן, חייב להיות בכל מקום בו מנסים להשתפר.

זה לא מבטיח הצלחה ובטח לא וודאות אבל נותן תמונה, מוצלחת פחות או יותר,

איפה המצוי ביחס לרצוי ואם שייך לשקול גישות אחרות.

אם תרצה קרא לזה חשבון נפש או התבוננות.

יחד עם עין פקוחה על מה שקורה, צריך גם המון עבודה רגשית:

שימור האהבה, האכפתיות, האופטימיות שיהיה טוב, ומעל הכול אמונה ותפילה.

מעולם לא טענתי אחרת.

אתה לא קראת נכון.. (ועדיף לשאול ישירות מאשר "ראית"...).

מה שנאמר על ידי, במה שציטטת ("טקס"), לא היה שזה מה שאנשים נורמטיביים בציבור הדתי, חושבים.

אלא שהסיבה העיקרית לדעתי לריבוי הגירושין כיום, היא כפי שכתבתי בהודעה לעיל. ואז, אצל אותם אנשים, שאין הנישואין לגביהם, לצערנו, משהו "יחודי", בגלל אורח החיים, אז גם ההסתכלות היא לפעמים כפי שציטטת.

וזה שגם בציבור ה"דתי" יש ריבוי גירושין יותר מהעבר, על אף שאינם חיים בצורה אותה תיארתי - זו השפעה עקיפה לעיתים של אותה תרבות, והענין נהיה "קל" יותר.

כך שלצטט כאילו אנשים נורמטיביים בציבור הדתי, שרובם בכלל נשואים לראשונה, חושבים שנישואין זה כך, בגלל שיש להם "היכרות עם התרבות המערבית" - זה לצטט דברים שלא נאמרו.

אני חושב, שאם כבר, צריך להיות "מזועזע" מיחוס אמירות כאלה, שלא נאמרו.. שמירת הלשון.

א. אתה ציטטת את דברי, כאילו הם מדברים על ציבור דתי. זה פשוט לא נכון. טעות בקריאה.

ב. לגבי הטענה ביחס לציבור ששם לצערנו יש חיי הפקרות מחוץ לנישואין, זו אכן דעתי. מעיון עמוק במציאות.

נשאלה כאן שאלה מה לדעת האנשים הגורם. זו דעתי. לא לגבי כל המקרים - אבל לגבי הגורם של ריבוי המקרים (ובציבור הדתי, ברור שכאשר תופעה נהיית מצויה יותר, היא משליכה גם על הסביבה).

אז מה שייך שאין דרך "להוכיח אותה או להפריך אותה". כך נראה לי, וכנ"ל - לא מעיון שטחי. כל ה"הסברים" שאמרו כאן, "אין דרך להוכיח אותן"... זה לא שיעור מתמטי.  אבל לי ממש ברור, שזו סיבה מרכזית לריבוי המציאות הלא-רצויה הזו, בכללי.

[ומה הקשר "עקרון החסד". ומה הענין שוב לגבי "האמירות שלך"... אי אפשר לנהל דיון בלי לערב "אמירות אישיות" שאינן מכבדות רק את כותבן? אתה חושב אחרת מדעתי - זכותך. דעתי לגמרי ברורה בענין]

האם מה שגורם את זה הוא הגירושים, או שהגירושים נובעים מאותה סיבה שהמשבר

של הילד נובע: בית לא יציב.

התקווה שהבעתי בכל אופן זה שיצטבר ניסיון בידי הגורמים המקצועיים שיידעו להדריך

זוגות מהשלבים המוקדמים איך למצוא את בן זוגם או לבנות את ביתם באופן שיוביל

לבניית בתים יציבים יותר.

אגב במקור הנתונים שהבאתי (גם מהלמ"ס וגם מהנהלת בתי הדין)

באמת חלה ירידה בשנתיים האחרונות (אם כי לא מאוד משמעותית) במספרי

הזוגות המתגרשים

אם אתה כרופא מאבחן סימפטום בתור לב או סיבת הבעיה

ובונה את הטיפול בהתאם, אתה יכול לגרום לנזק נוסף.

מהסיפורים שאני שומע, אני קצת פחות חש את הוודאות שאתה מדבר עליה.

נתקל בהמון סיפורים בהם העידו שהגירושין לפחות הובילו לשגרה יחסית סבירה

מבחינת הילדים ולהנמכת הלהבות.

גם גירושין זה מלאכת מחשבת שצריך לדעת איך עושים בלי להחמיר את המצב.

מתוך רצון של שני הצדדים בטובה הכללית ובטובת הילדים.

לא פתרון קסם.

לקבל  קיצבאות מביטוח לאומי...

לטענתי אחוז הגירושים מנופח ולא נכון בגלל  סיבות אלו או אחרות.

שיש כאלו שנפרדים חוקית/הלכתית לא בגלל שנאה וקנאה.

כמובן שזה לא מצב טוב.

אבל סטטיסטיקו לא תמיד משקפות את המצב האמיתי בשטח

גם אצל החרדים הכי קיצוניים הנישואים נרשמים ברבנות על מנת שלא יהיו מכשלות ר"ל.

בנושאים האלו העדה החרדית משתפת פעולה עם הרבנות..

(וכל מי שנרשם דרכם לנישואים רואה את זה)

לומר את ההסבר שהצעת.

שההסבר שלך מקודם, שזה בגלל שחיים יותר שנים, וכביכול ברבות השנים יש יותר מקום לגילוי פערים (בלי להתייחס כרגע לאמת שבכך - יש גם צד הפוך, כשמראש תופסים נישואין בצורה רצינית) - 

ההסבר הזה, אינו תופס כשמדובר בכאלה שלא היו נשואים שנים רבות. 

אז כעת את רוצה לומר שבתוך זמן קצר עוברים כאילו כמו הרבה שנים, כי "דברים משתנים במהירות".. אני חושב שזה קצת מוגזם. 

ושטיפול עצמי יגרום ל"הכרה עצמית" שהשני לא טוב לי.. כאשר לפני הטיפול לא הרגישו כך.,זו בעיה גדולה. אנשים צריכים להתחתן עם מינימום אחריות, ועם מינימום הבנה מה זה נישואין ומשפחה, לפחות בתפיסה ובמסורת היהודית. ולדאוג שטיפול יביא להעמקת קשר ולא ההיפך.

אני לא מדבר על מקרים שבאמת יש בעיה בנישואין ו/או בעיה שהתבררה שקיימת אצל אנשים - ומתוך כך הגיעו למסקנה כמו שכתבת. אבל שסתם מתוך העצמה אישית, כביכול, יגיעו למסקנה שהבעל או האשה אינו/ה בשבילו/ה, זו מציאות מאד בעייתית.

נכון מה שכתבת, שיש אנשים ש"הגיעו למסקנה" כזו. אבל זו מציאות שלילית, שאמורה להיות נדירה. לא מדובר באיזו "מכת גורל". להציב אופציה כאילו יתכן שסתם "הדרך המשותפת הסתיימה".. זה דבר מזעזע. דרך משותפת זה דבר שניתן לבניה ופיתוח. נכון שלעיתים, מה אפשר לעשות, קורה. אבל בין אנשים שלא "התחתנו בטעות", ויכולים לבנות קשר יציב אוהב, אז שפתאום "הסתיים".. זה דבר שצריך בדיקה, האם באמת היה הכרחי, או בעיה אצלם, בעבודתם, באישיותם, בתפיסת משמעות משפחה במושגיהם.

[ואגב, אני לא חושב שצריך לכתוב "גאה". את אישית הגעת למסקנה מסויימת לגבייך, אף אחד לא מתערב לך. הרוב מן הסתם גם לא מכירים. אבל התופעה היום, שאנשים כדי להבליט את זה שהם שלמים עם מהלכיהם, כותבים כך, אינה רצויה. זה מקרין מסר שאין לו מקום, לדעתי]

ואין לנו כח להתאמץ בשביל הזוגיות,

בעצם כמעט בכל דבר אנחנו מעדיפים את המהיר והקל,

וכשיש תקלה תמיד אנחנו מחליפים מיד... 

משהו נשבר - אנחנו מחליפים, משהו נדפק - קונים חדש..

בדורות הקודמים הלכו לנהר כדי לשטוף בגדים, היום - איזה..

פעם היו צריכים לחמם מים על הגז כדי להתקלח,

היום יש לך אפליקציה שאתה מדליק את הבוילר מאיפה שאתה לא נמצא...

הכל נראה היום כל כך נגיש בדור הסמארטפונים,

ויש אשליה שנמצא משהו טוב, ומקסימום נסתדר...

נורא, אבל ככה זה.

מי שמחזיק מעמד בזוגיות קודם כל חייב לרצות שזה יחזיק מעמד.

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

מוזר שהתחילו בול בדקה ברית...
כנראה אופי.
אנחנו באופי גם דייקנים, אבל מלכתחילה לא מתחילים בזמן אירועים למען המתעכבים, חצי שעה זה בסדר גמור.
ושהחבר יעריך את נכונותך ונסיעתך לשמוח עמו, חבל שעושה פרצופים.

תהנה מכל רגע