אוף, כבר לא יודעת איך להתנהל עם בעלי. יש לי הרגשה שכל מה שאני עושה מעצבן אותו ולהפך.
אין לנו סבלנות אחד לשני.
אני עצובה להגיע ככה לחג וללידה.
נראה לי שהוא חסר אמפתיה כלפיי.
מתפקדת רגיל לחלוטין בלי עזרה מסביבי למרות שהייתי חודש וחצי לבד בבית בקיץ עם הילדים ורצה עכשיו ממקום למקום לימי הסתגלות והשלמת קניות לבית הספר ולתינוק, בלי לדבר על הלילות הקטועות והעבודה.
אז כמובן שיש עייפות פיזית ונפשית.
אולי הוא רוצה שאני אשלם על זה שאני לא הסכמתי לחגוג אצל אמא שלו?? (בדיוק כי אני מעדיפה להיות בשקט בבית ולא עם עוד 15 אנשים).
במקום לתת לי יחס, אומר לי משפטיים מעצבנים כמו "הלוואי ותלדי בקרוב" , "הורמונים" ברגע שאני לא עונה לציפיות שלו.
דיברנו וזה לא כזה עזר.
אני נורא מאוכזבת...
ותפילה שהדברים יסתדרו..
מה אתן עושות בזמנים שאין בהם הרבה עבודה?
אוףףףף