חומות. בצורות. דלתות. חסומות. אין מנעול. אין מיכשור בסביבה שיפתח אותם. שיחדור. שיפרוץ. מאחוריהם יש. אמור להיות. היש הזה מוצף בכאב. עד כדי שאתה לא רוצה לנסות לפתוח. מפחד מהכאב. הוא יכאב מידי. כן. מאז בערך. אני חוסמת את עצמי. אן מחשבות. אין רגשות. יש רק קליפה. מעטפת. אין תשובה לאיך היה. היה. זה הדבר היחיד שאני יכולה להגיד. אין דבר מעבר. אז ראיתי אותה. ואני אדבר איתה מתישהו. תכלס אולי הדיבור איתה ישבור את האדישות. אולי ממש. לא יודעת עד כמה יש סיכוי ואם כן לא בטוחה שאני רוצה לחדור את האדישות הזו. כי זה יכאב כמו שלא כאב אפעם. ובכלל מחר ---- מתחילה את הטיפולים. וואי שייגמר מהר. אין לי כח לזה. גם את זה אני מדחיקה. עד כמה שאני יכולה.. אוף.
צריך להתפלל לרפואתה.
