את זוכרת? איך היית כאן לפני כמעט שנה, מעבר לדלת.
איך דפקת בחשש, החלפנו מבטים, כאילו לא שמנו לב.
ועכשיו את הולכת, כמו שהלכו כולן לפנייך, נעלמת.
היית את , והיה בך כל מה שחלמתי, דף חדש, ותקווה וחלום ועוצמה. הצבתי בך אתגר, ולך משימה. רפרפת, לא קשה בכלל, ויש בך כוחות ויכולות וזמן, ונצח.
מחברות מסדרון, הפכנו לחבורה עליזה, צחקת ודיברתי, כעסת והאשמתי. היינו צוות.
את זוכרת את הקרטון הגדול שהבאת? איך סחבת אותו בקושי, איך הוצאת מתוכו אריזות לפרקים, ישבנו בצוותא, אני ואת, על השטיח הכחול, ניחשנו מה יש בפנים, ופתחנו, לאט. כמו לא רוצות להחמיץ רגעים.
החדר שלי הפך לחדרך, בגדייך קישטו את ארונותי, ונעלי הבית שלך הסתתרו בקביעות מתחת לספה, נברנו במקרר ביחד, פתחנו חלון, ניתחנו אנושות במרפסת.
הקרטון התרוקן לאיטו, המזוודה השכוחה שלך נוקתה מאבק, הונחה על המיטה, והתמלאה.
העדפתי לסובב את הראש, היית את, קיימת כל כך ויציבה. ואיך תלכי? נאחזתי בתמונות שלנו על הקיר, מחייכות, בפתקים ההם שהשארנו אחת לשניה על המקרר.
בגדי החורף שלך הוכנסו פנימה, הקירות המלאים הוחלפו בדממה, ואת היית ונעלמת, ואינך.
'את הבטחת ואיך תלכי?' אני זקוקה לך, היית משמעותית כל כך עבורי, ואיך את סוגרת פרק, הולכת? את מקפלת ערימה נוספת, אוספת פריטים חשובים, מביטה בי בחטף, מצביעה על הלוח, ושתיקה ביני ובינך.
את חייבת, את צריכה, אני רוצה.
ולא הספקנו כלום, והיו בי תוכניות , ואתרים לבקר, ומחשבות להיות, וחלומות להגשים.
על המזוודה שלך אנחנו יושבות ביחד, צוחקות, מנסות, את דוחפת מברשת שיניים ששכחת, אני מסתירה ת'כאב. הרוכסן נסגר לו בלחץ, מנסות לשתול היגיון.
הדלת נפתחת, מבט אחרון שלי ושלך, סקירה מהירה.
בין לבין כזה.
ואין לי מושג מה צופנת הדיירת הבאה,
שקט.
קרטון, חום וגדול, שהגיע איתך, או שהגעת את, איתו. אני נוברת, רואה אותן בשורה, קופסאות, קרעי אריזה. וספרי לימוד, את זוכרת. כמה דנו לפנות ערב, וקלטות ישנות, ויכוחים שלי ושלך לעת ערב
נתת לי המון, אני לוחשת. השארת בי חותם, ומזכרת.
היית טובה, כמו שרק את יודעת. ומי אני בלעדייך?
היי שלום תשע"ח
