אני איישם את התיאורים שתיארתי שם על גופו המסריח של המחבל הארור שרצח אנשים מהמשפחה שלי.
אני לא אכנס לעזה ואעשה את זה לילד קטן. אני לא אעשה מה שהם עשו לנו, ועוד יותר אני לא אעשה כי אני יודעת איך ניראים החיים אח"כ. וכל עוד הוא לא רוצח, לא מגיע לו שאני אעשה לו את זה.
אבל אני אכסח, ועוד איך אכסח, לכל מחבל ארור מתועב, שיש חשש ולו קל שבקלים שהוא פגע/יפגע באנשים יהודים צדיקים.
דעתי היא שעדיף לרצוח כמה 'חפים מפשע' (אגב לא בטוח שזה נכון, בכולם זורם דם רצחני), מאשר שאני 'ארחם' על האכזרים הללו ומה שיצא בסוף זה שהם ירצחו לנו עוד ועוד.
יש ערבים טובים, אני לא אומרת שלא. יש כאלו שלא יחכו להזדמנות לרצוח אותנו ויישמו את זה. אבל זה לא אומר שצריך לרחם עליהם. את ה'טובים' צריך פשוט לזרוק מהארץ. ואת כל אלו שפוזלים לכיוונינו ומתכננים את להשמידינו, לקצץ בלי רחמים. הבעיה עם הארץ שאנחנו רחמנים מידי. זה מתחיל מזה שמרחמים על ערביה מסריחה ואומרים שהיא לא תעשה 'כלום', ונגמר בזה שאפילו לבעה המתועב שירצח משפחה שלימה לא יעשו כלום.
יאללה מי בא איתי לחיסול ערבים בעזה? ;)