גמגום סתמי 

מרוחק מהלבד

אולי בעצם 

זה היה ממולכד?

אילחוש רגעי 

עם סבון וטישו

תמונה ושני

שערה וכאילו

לא לבד

גם הפעם 

להסתתר

מהרעם

עניים עצובות

מביטות בתקרה

סימנים של דם

וחומצה אפורה

והיא יושבת שם

קרועת בגדים

בלי לומר מילה

מסמנת סימונים

3 פעימות ללב

5 זריקות לדם

זה עדיין כואב

הוא עדיין לא נרדם

והבגדים בלויים 

הסחבות נפרמו

התופר בשביתה

והקיץ אכזר הוא

למה זה תבקש?

למצוא מקום אכזר?

למה לא תתיאש?

תראה כמו מנוכר?

איך הוא שואל ביובש..

מנסה לטאטא רגשות

הזמן מעלה עובש

ואני מגלה חולשות

שמיעה קלה עניים טרוטות

צעקה דלה מקול בכיות

ולא.. זה לא בכי של עצב 

זה גם לא בכי של שמחה

זה בכי של חיים שמלאים בתוכחה.

ונמאס לי לכתוב

העיפרוו נשבר

העט מאתמול

החליד זה מכבר

תראה אותי עם כל השברים האלה

תראה

תחבק

תגאל 

אבא קשה לי.

I hate myself

😥😥😥😥😥😥😥😥😥😥💔⛈⛈🌧🌧🌧🌧🌧___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

היה נחמד להתנתק מהמעט שאני כותב כאן כרפלקציה אמורפית על מצב מנטלי במציאות מלחמתית שלא זולגת למציאות הפיזית במידה שמספיקה לערער את הקיום אבל כן במידה שמספיקה לערער את החיים

וכל חווית הקיום הזאת הובילה לפגישה עם המהות

שבה התנתקתי מהרשת ומהמכשירים המסיחים וניתחתי לעצמי את המציאות הקטנה והאבקתית שלי

קראתי קצת

למדתי קצת

התחלתי להתאמן

שתיתי פחות

ניקיתי אורוות

פסח זה חג הנקיון

מעולם לא קיבלתי את זה אמיתי.

אהבה.

זה יבוא?

פתאום אני מפחדת

אולי זה יותר מדי

אולי קרוב מדי

ומה יהיה אחכ