כל אחד שכותב שידע שהוא מזכה את הרבים והכל נזקף לזכותו ביום הדין..
לקחתי מאתר rabietaybenaharon:
נפתח במשל על חודש אלול כפי שהמגיד מדובנא זי"ע היה מסביר, לשם מה נצרכת הכנת חודש אלול וימי הסליחות, ודאי שהיא נצרכת לשם חשבון נפש ותשובה, אבל לא רק לשם כך, והסביר את הדברים כדרכו ע"פ משל מעניין: מעשה בגנב, ששם עינו בחנות גדולה, ובה תנועה ערה של לקוחות ומחזור כספים ענק. הוא החל להתחקות אחר העברת הכספים מן החנות אל הבנק, וראה שבכל יום, בשעת הסגירה, צועד הנער המשרת עם תיק הכסף, להפקידו בסניף הבנק קרוב. הגנב ידע, שבשעה זו הרחוב הומה אנשים, ואין כל אפשרות לשדוד את התיק לאור היום. הוא כמעט התייאש מביצוע תכניתו, אבל לפתע הבחין בחנות חליפות המצויה בדרכו של הנער השליח, שבין החנות לבנק, נצנץ במוחו רעיון. דקות אחדות לפני מועד הסגירה, הופיע הגנב בחנות החליפות, והציג את עצמו בפני בעל החנות "אני משרת בביתו של עשיר פלוני, ואדוני מבקש לקנות חליפה מהודרת המחיר אינו משמעותי עבורו, ובלבד שהתפירה תהיה מעולה והבד משובח. היש לכם חליפות כאלו? "הגעת למקום הנכון", אמר המוכר בלהיטות "אמור לאדונך שיכנס לכאן וימדוד חליפה הולמת, אין לי כל ספק שיצא מכאן מרוצה".
"גם אני בטוח בכך" אמר הגנב במבוכה, "אך זו בדיוק הבעיה. אין לו פנאי לבוא לכאן ולמדוד. הוא עסוק וטרוד עד מאד. משום כך שלח אותי במקומו, שאביא לו חליפה במידתו. "וכיצד אדע מה מידתו?" שאל המוכר, הלקוח נבוך, אך מיד התעשת. "מצאתי עצה בוא נעמוד בחוץ. כאשר אראה מישהו שמידותיו דומות, אומר לך, ותמדוד את החליפה לפי מידותיו". עמדו שניהם בפתח החנות, וסקרו את העוברים והשבים. לפתע הצביע הלקוח על נער שעבר ברחוב, וקרא: "הנה, בחור זה – מידותיו תואמות את מידות אדוני", היה זה הנער המשרת, שהלך להפקיד את תיק הכסף בבנק.
פילס המוכר דרך בקהל, ניגש אל הנער ואמר לו: "אבקשך להיכנס לחנותי לרגע קט. הייתי רוצה למדוד עליך חליפה יקרה" חליפה יקרה מדוע לא, הוא התלווה אל המוכר לחנותו, הניח לרגליו את התיק ולבש את החליפה היפה. הוא נהנה לראות את דמותו במראה, וסקר את עצמו בשביעות רצון. לפתע גחן הלקוח הזר במהירות הבזק, אחז בתיק המעות, וחמק עמו החוצה. "גנב, גנב, תפסוהו". קרא הנער בהתרגשות, ופנה לרדוף אחר הגנב. אך אז לפת המוכר את כתפו ואמר לו: "לא אדוני, אתה לא תצא מכאן לבוש בחליפתי. עליך לפשוט אותה בתחילה, רק לאחר מכן תלך לדרכך", אבל הוא יברח, אין זה עניני ראשית כל פשוט את החליפה", ועד שהוא פשט אותה ויצא לחוץ, נעלם הגנב ואיננו.
עד כאן המשל והנמשל פשוט, אנו מופקדים על "תיק מלא מעות", שנצטווינו למסרו לתעודתו. דהיינו מחובתנו להרבות בתורה ובמצות, למלא בם את ימינו, ולהביאם עמנו בשלמותם ליום הדין. מה עושה הגנב הערום היצר הרע הזומם להכשילנו, מסית אותנו להיכנס לחנות לא לנו, ולמדוד בה חליפות לא לנו. להשתעשע בהבלים שאין לנו מהם תועלת, לא לגוף ולא לנפש. לבטל את הזמן ולבלות את העת בשטויות, כדי להציגנו לבסוף ככלי ריק… ועדיין יכולים אנו לרדוף אחריו, לקרוא: "גנב", וללכדו. להשיב את הגזילה. כיצד, בכך שנשוב בתשובה וננחם על הרעה, בכך שנערוך חשבון נפש נוקב, שנעמוד ביום הדין בתפילה מעומק הלב, נבקע שערי שמים ותכנס תפילתנו בשערי הדמעות שלא ננעלו מעולם. אבל מה נורא יהיה, אם יכנס יום הדין, ואנו נבקש לעמוד בתפילה נרגשת ולשוב בתשובה שלמה ולא נוכל, משום שנהיה לבושים עדיין בחליפה המטופשת, נהיה אחוזים עדיין בכבלי ההבל, מלופפים בחבלי השוא הנואלים. מה מאושר יהיה הנער השליח, אם לאחר שנתפתה ונכנס לחנות, מדד את החליפה והצטעצע בה מול הראי, יבוא מישהו וילחש באזנו: "ראה, האיש הניצב לצדך הוא גנב מועד וידוע לשמצה – הזהר מפניו". אם יזהיר אותו מישהו מבעוד מועד, והוא יתפכח ויפשוט את החליפה רגע קט לפני שיושיט הגנב את היד אל אוצרו – ויסכל את הגניבה, כמה טובה יהא עליו להכיר לאותו אדם שהצילו, וזהו חודש אלול…
המשנה ברורה בתחילת הלכות ראש השנה מביא, שחודש אלול הוא עת רצון, וזמן שבו "התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה, ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה". והביא על כך שני רמזים: אני לדודי ודודי לי ר"ת אלול, וכמו כן: ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך – אלול.
והאריז"ל בשער הפסוקים פרשת משפטים כתב: ר"ת א'נה לידו ו'שמתי ל'ך הוא אלול לרמוז כי הקב"ה בחסדו אנה וזמן חדש אלול, לכל מי שחטא בתוך השנה שישוב אז בתשובה ויקבלוהו, ובחדש הזה נאמר קרוב ה' לכל קוראיו. עוד ירצה עמ"ש בפירוש הא' כי ר"ת א'נה לידו ו'שמתי ל'ך הוא אלול לרמוז כי חודש אלול מוכן לתשובה והכל צריכים לשוב בתשובה בחדש הזה אף מי שחטא שלא במתכוין. ע"כ.
בספר בני יששכר כתב: שאף מספר השעות שיש בעת רצון זו נרמז בפסוקים: בכל יום ישנן עשרים וארבע שעות. אם נכפיל מספר זה בעשרים ותשעה הימים שבחודש אלול, נמצא שיש בחודש אלול 696 שעות. ועל פי זה פירש את הפסוק במשלי (ט"ז, ז'): "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו". ודרשו חז"ל בירושלמי ש"אויביו" זהו היצר הרע. והנה, המילה "רצות" עולה בגימטריא 696 לרמוז שאם אדם הולך בדרכי ה' בכל שעות חודש אלול, אזי "גם אויביו ישלים אתו" – גם היצר הרע יעשה עמו שלום, ויהפכו לו עוונותיו לזכויות…
אחת האפשרויות לחישוב גימטריה היא ב"מילוי האות". נחשב כך את המלה "אל", מידת הרחמים הראשונה הנמצאת גם במלה אלול: האות אל"ף היא א -ל -ף 1 ועוד שלושים ועוד שמונים, והאות למ"ד היא ל -מ -ד 74. והכל ביחד שווה 185. זוהי בדיוק הגימטריה של "אני לדודי ודודי לי". למספר 185 יש משמעות עמוקה בקבלה: אחד הדימויים של ד' הוא כמלך המאיר פנים, "באור פני מלך חיים". אור -הפנים כלול מ ש"ע נהורין המתחלקים לשתי פעמים 185 ד' מאיר לנו פנים, ואנו יכולים לחוש את ההארה הזו בחסד המתגלה אלינו. זהו חודש אלול.
חודש זה הקב"ה נתן לנו במתנה הגאון רבי איצלה בלאזר היה בכל שבת מברכין חודש אלול, מודה לבורא עולם על החסד הגדול שנתן לנו את חודש הרחמים והסליחות בו הקב"ה מושיט את ידו לכל יהודי לקבלו בתשובה. אומר הכתוב: "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק בפתחי לי", וצריך לדייק שאומר בלשון יחיד "פתחי לי", שבורא עולם בא לכל אחד ואחד מאיתנו בלי יוצא מן הכלל ולא משנה מה רמתו הרוחנית, לכל אחד בא הקב"ה ודופק על דלתי לבו ומבקש ממנו "פתחי לי". אומר החידושי הרי"ם, שכל יום ויום בחודש הזה זועק ליהודי לחזור בתשובה, ולהקדים תרופה למכה, כי קרב ובא יום הדין ראש השנה, בו הקב"ה דן כל אחד ואחד מה יהיה עמו במשך כל השנה כולה.
מספרים שדרכו של הצר ניקולאי היה שהיה מחליף את בגדי המלכות לאיכר פשוט והיה מסתופף בממלכה להראות מה צריך לתקן ומה צריך לעשות. יום אחד הוא נכנס לאיזה פונדק עם בגדי איכר פשוט וכך החל לשוחח עם הישובים שם, לפתע פנה ואמר להם אם הצר בכבודו ובעצמו היה פה מה הייתם מבקשים ממנו? אחד אמר שהיה מבקש אחוזה גדולה, השני אמר סכום כסף השלישי ארמון גדול וכן הלאה, אבל היה שם אחד רציני שאמר, הרי בין כה וכה הצר לא כאן אז בשביל מה אני צריך לבקש ולומר.
למחרת כל אחד קיבל מהצר את בקשתו, האחד אחוזה השני ארמון השלישי כסף וכו', ורק זה שלא ביקש אכן לא קיבל כלום. ההוא אכל את הכובע מאוכזב ומתוסכל אבל מה לעשות שהוא לא ניצל את ההזדמנות פז שניתנה להם.
כך אנחנו בחודש אלול איננו רואים את המלך, אבל הקב"ה נמצא עמנו ואומר האר"י הקדוש שבחודש זה "קרוב ה' לכל קוראיו" הקב"ה ממלא כל בקשתינו ותפילתנו, ועלינו לנצל ולבקש.
ומכיון שימים אלו ימי רחמים ועת רצון, צריך היהודי לנצל כל רגע רגע בחודש הזה, הבא"ח כותב באחד ממכתביו שנכתבו בחודש אלול: צריך אתה לדעת שאני כותב לך מכתב זה בימי התשובה, שבהם כל דקה חשובה בעיני כחודש ימים…
וכמו שמצינו שהשו"ע בתחילת הלכות פסח סימן תכ"ט סעיף ב' כותב: "אין נופלין על פניהם בכל חודש ניסן", ומפרט עוד כמה הלכות בענייני חודש ניסן, ומוסיף על כך הרמ"א בסוף הסעיף: ונוהגין להרבות קצת באכילה ושתיה ביום אחר החג, והוא אסרו חג. ע"כ. ונשאלת השאלה, מה ענין איסרו חג לסעיף העוסק בתחילת חודש ניסן?
אלא שהרמ"א בא לרמז לאדם, שלא יטעה ויחשוב שיש לו עוד זמן ולא צריך להזדרז ולהכין את עצמו לחג, אלא יזדרז כיון שהזמן רץ ועוד לפני שיספיק לחשוב כבר יסתיים החג ויגיע לאיסרו חג. כך צריך לדעת חודש אלול עובר מבהירות ואם אדם לא יודע לנצלו כראוי יפסיד את מה שנותנים לו.
וזה שאמר מרן הגר"י צדקה זצ"ל על דברי חז"ל "דע מאין באת ולאן אתה הולך", פתח בלשון עבר וסיים בלשון הווה, היה צ"ל ולאן אתה עתיד ללכת? אלא שאדם תמיד צריך להרגיש שהוא הולך והזמן מתבזבז אם לא מנצלים אותו.
וכידוע מזלו של חודש אלול הוא בתולה, ואומר הרמב"ן בפרשת אמור פרק כ"ג פסוק כ"ד, שחודש תשרי מזלו מאזניים כיון שבחודש זה דנים את כל באי עולם, ואם כן גם מזלו של חודש אלול שהוא בתולהה בא ללמד אותנו משהו. ויש לומר, שהגמרא בשבועות (ל.) דורשת מהפסוק "ועמדו שני האנשים" שנשים פסולות מלהעיד, ולכאורה הרי הגמרא בנידהע דורשת מהפסוק "ויבן ה' אלהים את אצלה" ויבן מלשון בינה, שבינה יתירה ניתנה לאשה, ואם כן ראוי יותר שהיא תשמש לעד יותר מאשר האיש? אלא שכאן הבינה יתירה שלה עומדת לרעתה, כיון שבינה פירושה להבין דבר מתוך דבר, דכה של האשה שהיא רואהמשהו היא רוןאה גם מה שעומד מתחתיו, כשהיא רואה בן אדם רץ עם סכין אחר חבירו היא כבר מבינה שהבן אדם נרצח והיא תבוא ותעיד שהוא רצח אע"פ שהיא לא ראתה זאת בעיניה. ולכן היא פסולה להעיד.
חודש אלול מזלו בתולה, שבחודש אלול עלינו להיות בבחינת בתולה זו המבינה דבר מתוך דבר, שלא יסתכל רק על הנעשה עמו עכשיו ברגע זה, רק יתבונן וישכיל שכל השנה תלויה במעשיו בימים אלו, וביכולתו עכשיו לשנות את כל הגזר דין.
וכפי שהיטיב להגדיר זאת הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, שאחד מהבחורים בישיבה שלו התקרר מאוד בחודש שבט חטף דלקת ריאות ולא עלינו נפטר, וכולם אמרו שהוא נפטר מהקור העז ששרר בחודש שבט, ששמע זאת רבי חיים שמואלביץ הוא אמר, הוא לא נפטר מהקור של חודש שבט, הוא נפטר שעוד השמש היתה קופחת בראש השנה.
הרמב"ן כותב שהקב"ה עשה עמנו חסד בזה שהוא גילה לנו שיש יום ראש השנה, דהיינו שיש יום אחד בשנה שבו נשפט האדם על כל מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו, כי "מלך במשפט יעמיד ארץ". כי נתאר לעצמנו אילו הקב"ה היה מסתרי מאיתנו ולא היה מגלה לנו שיש יום דין, והיה האדם נידון ביום ראש השנה בלי להתכונן ובלי להתפלל, בלי להכין לעצמו סניגורים שימליצו טוב עליו, מפחיד רק לחשוב על כך.
אבל מחסד ה', הודיע לנו הקב"ה שיש יום משפט פעם אחת בשנה ביום ראש השנה, ולא זו בלבד שהוא מגלה לו, אלא עוד נותן לו עזר וסיוע לכל מי שירצה לפתוח דף חדש, הקב"ה מושיט את ידו ומקבל אותו ברחמים. לכן חודש תשרי מזלו מאזניים ללמד על המשפט שיש בחודש זה, בו שוקלים את הזכויות מול החובות, ואילו חודש אלול מזלו בתולה, לרמז, על אהבת הקב"ה אל עם ישראל, כמו שהקב"ה אוהב את אשתו, וכותב בספר פנים יפות, שהמשנה במסכת כתובות אומרת "נותנין לבתולה י"ב חודש" כלומר בחורה שעומדת להתחתן נותנין לה י"ב חודש להכין את הנדוניה. אבל הפנים יפות אומר בדרך רמז, נותנין לבתולה היינו לחודש אלול שמזלו בתולה, "י"ב חודש" יש בכח של חודש זה לתקן למפרע את כל המעשים של כל השנה כולה.
אומר הגאון רבי יהודה אסאד אלול ראשי תיבות אוי לו ואוי לנפשו, מי שלא מנצל כראוי את חודש אלול מסכן הוא ורחמנות עליו, הקב"ה יורד ודופק על דלתי לבך ואינך פותח – אבוי לך.
משל נורא משלו בעלי המוסר לבאר את הכתוב על ראש השנה "תקעו בחודש שופר בכס ה ליום חגנו", ומהו אומרו "בכסה" שהוא מלשון כיסוי? אלא משל ליהודי אחד שהלך לבית עולמו והוא עדיין צעיר לימים ל"ע, ותיהום כל העיר, ויבואו המספידים להספידו והוא שוכב על הארץ מעוטף בטלית, כל העם העומדים מסביבו מבכים מרה את האסון הנורא אשר מי ירפא לו, ובתוך כל הקהל מסתובב גם בנו הקטן של הנפטר, שעדיין אינו מבין את גודל המעמד את גודל הצרה שנחתה עליו, שמעכשיו ל"ע לא היה לו אבא לא יהיה לו מי שיתמוך בו ה' ירחם. והנה ניגש הילד למטה שבה שוכב אביו ומכוסה בטלית ומתחיל לשחק בציציות של הטלית, ניגש אליו מאן דהו ואמר לו: חמודי, אתה יודע מי מכוסה מתחת לטלית הזו? אבא שלך אבא שכל כך אוהב אותך ואתה אוהב אותו, אבל שוב לא תוכל יותר לראות אותו. כך אף עלינו להתעורר בראש השנה, כי כולם מסתובבים שלווים ושמחים, אבל אף אחד לא יודע מה מונח "בכסה ליום חגינו", מה מכוסה מתחת הטלית, ומה יבוא על כל אחד ואחד לאחר גזירת וחתימת הדין בהאי יומא, אמנם על ידי תפילה ותחנונים לפני המקום נזכה שיתכסה לנו "תחת הטלית" שפע רב וכל טוב.
ואמרו בביאור הכתוב: "ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו", במשל לאבא שלא היה באפשרותו להשכיר מלמד לבנו לכן היה הוא עצמו מלמד את הבן שלו תורה גמרא ומשנה. אבל בכל אותן שעות שהיה האבא למלמד את בנו היה מתנהג איתו כמורה לכל דבר, אם לא היה מקשיב היה נוזף בו אם היה מאחר היה מכה אותו, לא הכין שיעורי נותן לו עונשים. אחרי שהיו מסיימים את הלימודים, חוזר היה האבא להתנהג עם הבן שלו כרחם אב על בנים. יום אחד פנה הבן לאביו ואמר לו, בקשה קטנה לי אליך "אבי" תבקש מה"מורה" שיפסיק מלהכותיני כל כך. כך אנחנו בימי הרחמים הללו שבו הקב"ה מתנהג איתנו כאבא רחון וחנון, אנו מפצירים ומבקשים ממנו "הוי"ה" שהוא מידת הרחמים "הושיעה" בזאת שתדבר עם "המלך", שבעת הדין כאשר יהיה בבחינת "המלך" המשפט, גם אז נזכה ש"יעננו ביום קראנו", יתנהג עמנו כאבא ויענה לנו לכל בקשותינו ומשאלותינו כרחם אב על בנים.
בספר "שערי ארמון" – משלים לימים הנוראיים – מסופר הסיפור הבא, מעשה שהיה. רב נודע, אחד מגדולי הדור, שעל שולחנו התאחדו תורה וגדולה, חיפש חתן מופלג לבתו היחידה. נסע לישיבה הגדולה בוולוז'ין והציע בפני בני הישיבה קושיא קשה כברזל. כדי לענות עליה נצרכו לבקיאות רחבה ועיון עמוק, חריפות וגאונות. הישיבה הייתה כמרקחה. ניסו תירוצים, והפריכם, פלפלו פלפולים, וסתרם. סוף דבר, לא נמצא גם אחד שבכוחו להתיר את הסבך. כיוון שכך, הורה הגאון לרתום את המרכבה, לשים פניו לישיבה הבאה. העגלון הצליף בסוסים, המרכבה החלה לנוע, ולפתע נשמע קול בהול: "עימדו, עמודו"! אמר הגאון: לבטח עוד אחד שמבקש לנסות כוחו… עוד הוא מורה לעגלון לעצור, והבחור נתקל באבן והשתטח אפיים ארצה. מיהר הגאון וירד מהמרכבה, הקימו על רגליו והמתין שרוחו תשוב אליו, ואמר: "ובכן, הבה ואשמע". אמר הבחור: "לא! אני הוא שבאתי לשמוע, הרב שאל שאלה חמורה, ניסינו כוחנו ונכשלנו בפתרונה. אך איך ישאירנו מגששים באפילה! איך ייסע בלי לגלות את התירוץ הנכון!" נענה הגאון ושטח בפני הבחור את התירוץ, כפתור ופרח! אורו פני הבחור בהכרת תודה, והודה נרגשות. הניח הגאון ידו על כתפו, ואמר: "בוא ונחזור לישיבה". הבין הבחור שהגאון מבקש לחזור על התירוץ באזני כולם. ראו את הגאון חוזר, והתקבצו סביבו. אמר להם: "באתי כדי להציג בפניכם את חתני!" ונשק לבחור המופתע. תמהו כולם: "האם ידע את התשובה נכונה?". אמר הגאון: "לא". שאלו: "אם כן, במה טוב הוא מאתנו?" והשיב: "יקד בו רצון", קראו: "רצון יקד בכולנו, כל אחד מאתנו ניסה כוחו בתירוץ הקושיא!" אמר הגאון: "אמת, ובכל זאת יש הבדל תהומי בין הרצונות. אתם רציתם את כבודי וייחוסי ועושרי, ואילו הוא ביקש לדעת את התירוץ משום אהבת התורה היוקדת בו. כזה חתן מחפש אני!".
מעשה שהיה הוא, אך כאן הובא כמשל. והנמשל: בעוד שבועיים ימים נעמוד לדיון, בעוד שבועיים ימים ייפתחו ספרי חיים וספרי מתים, בעוד שבועיים ימים נעבור לפניו יתברך כבני מרון, נתייצב אחד אחד. כל אחד עם צרורו, עם אמתחתו. וכפי שאנו אומרים בסליחות: "כדלים וכרשים דפקנו דלתך… אין לנו פה להשיב, ולא מצח להרים ראש". כאותו בחור, שלא היה בפיו תירוץ… ועם כל זאת, נבקש שנה טובה, נבקש להיכתב בספר חיים טובים, בספר מזונות ופרנסה טובה, נבקש שנה של "תפוח בדבש"! משהו חורק כאן. משל למה הדבר דומה, לבחור שיכנס לחנות תכשיטים יוקרתית, ויצהיר: "אמנם נכון הדבר שאין בידי פרוטה לפרוטה, אבל אני מבקש את הקולקציה היקרה ביותר!" – הרי ישים עצמו ללעג ולקלס! ובכל זאת, עובדה: אותו בחור לא ידע את התירוץ, ובכל זאת נבחר כחתן! ומדוע? כי עיקר מעייניו – בידיעת התורה, משוש חייו של הגאון!
אף אנו, אם נבקש חיים ושבע ושלום כשלעצמם, ישאלונו: באיזו זכות, מדוע זה מגיע לכם. אבל אנו מבקשים: "אבינו שבשמים, מלא משאלות לבנו לטובה לעבודתך!", "כתבנו בספר חיים, למענך אלקים חיים", "תן שאלתנו לנו ולבני ביתנו. חיים טובים וארוכים בכבוד ובמנוחה, ביראתך ובתורתך"! ואם זה העיקר, מקבלים הכל! ופסוק הוא בפרשתנו: "לתיתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת – והיותך עם קדוש לה' א-לקיך כאשר דיבר". זה העיקר, וזו המטרה. טוב להיות עליון, נפלא להיות לתהילה לשם ולתפארת. אבל אין כל אלו מטרה אלא אמצעי. והעיקר, שהחיים יתמלאו בתוכן רוחני נעלה ונשגב! וכבר הובטחנו, שבקשה לרוחניות אינה חוזרת ריקם!
יש איזה צד זכות לעם ישראל בעומדם בדין בראש השנה, פירש רבי יעקב גלינסקי: כאשר אדם נזקק לרופא, חוקר ומחפש מיהו הרופא הטוב ביותר, המומחה מכולם, שולחים אותו לכתובות שונות לראות ולבדוק המלצות וכו'. אך כאשר נזקק הוא לנסוע באוטובוס או עולה הוא על מטוס אין הוא מברר מי הטייס? מיהם צוות המטוס כמה טיסות ביצעו, והאם בהצלחה? אלא שאלתו היחידה היא באיזה חברת תעופה כדאי לטוס, ולכל היותר היכן יהיה מקום מושבו. מדוע? מה השוני?
והתשובה כל כך פשוטה, הרופא, אם יחשוב על עצמו בלבד ולא על המטופל הרי במקרה הגרוע הוא ישלח אותו לעולם שכולו טוב. ואז? הרופא ישאר בחדר הניתוח בעוד החולה בעולם העליון. אבל הטייס, אם ידאג לעצמו בלבד, ידאג בהכרח גם לנוסעיו, כי אם חלילה אינו דרייבער טוב, הוא גם פוגע בעצמו לבד מנוסעיו.
וזה כביכול מצבנו שאנו קשורים עם הקב"ה בקשר של אבא ובניו, ישראל וקב"ה חד הוא, וזהו מה שדרשו "אני לדודי ודודי לי" כי נסמכים אנו על רבש"ע כי דואג הוא לנו בבחינת שדואג הוא לעצמו.
אחד מהאויבים הגדולים של הנהגים זה המצלמות בכבישים!!! נכון? ובכן היה פעם ויכוח מהותי בחלונות הגבוהים של המשטרה… האם להשתדל להסתיר כמה שיותר את המצלמות שהמצלמות בכבישים יהיו נסתרות או שלא!!! אדרבה … עושים שכולם ידעו שבכביש פלוני יש שלוש מצלמות אחד ליד המחלף השני מול… והשלישי ליד הרמזור… ויש לציין שההחלטה נפלה: שידעו!!!! ואכן כולם יודעים פחות או יותר איפה יש מצלמות, יש תמרורי אזהרה "אכיפה מוגברת" אתה וראה את המצלמות. ולא רק זה.. יש אפילו גי' פי אס מיוחד שיש לו חיישן שהוא מזהה משטרה מתקרבת, הוא מזהה שעוד 3 קילומטר יש משטרה ומצפצף ו… ואז כולם חוגרים… ומנתקים פלאפונים… וכל אלו שמתחבאים בפגז' מתחילים לחזור בתשובה ולומר תהילים. ויש לציין: שאני!!!! אני בחיים לא הצלחתי להבין מה ההיגיון לגלות את המצלמות?? בעיניים שלי לגלות את המצלמות זה בעצם להרוס את כל המשחק, הרי ברגע שאני רק ידע איפה המצלמות… המשטרה בחיים לא תעלה עלי!!! אני תמיד יוריד הילוך רגע לפני שאני מגיע למצלמה ואח"כ אני אמשיך לפי השיקולים שלי?? אז מה חשבתם? מה רציתם שאני אראה מצלמה ואני אסע מולה מהר? מה… אני טיפש? אני לא מצליח להבין… לא… לא.. מה ההיגיון.
נו למה אני באמת עד כדי כך לא מצליח בשום פנים ואופן!!! להבין מה פה ההיגיון? מסיבה מאוד פשוטה: כי ממתי שנולדתי!!! הכניסו לי בראש שלמשטרה יש מטרה אחת ויחידה בעולם: לתפוס אותי על חם!! זה כל התכלית שלהם בתיקון השלם… בראש שלי נכנס עמוק עמוק שכל שוטר… לא התחיל להיות שוטר לפני שהתברר והתאמת אצלו חובתו בעולמו שמה חובתו??? להוציא ממני כמה שיותר דוחו"ת!!! לתפוס אותי כמה שיותר הרבה … ו… והעיקר: על חם!!!! ואם אכן כך… אז ברגע שאתה מגלה לי איפה המצלמות … הרסת את כל המשחק… זה הפוס הכי גדול שיכול להיות למשחק שוטרים וגנבים שלנו.
אז זהו שכנראה שלא!!!!! אם המשטרה בסופו של דבר החליטה שהיא כן מגלה לי איפה המצלמות כנראה שלא זו המטרה היחידה של המשטרה… כנראה שאחרי הכל… למשטרה יש עוד מטרה … למשטרה יש גם מטרה אמיתית שאני באמת לא אסע במהירות… כנראה שהם לא תמיד רק מחפשים אותי בפינה … כנראה שהם לא רק מחפשים לתת לו דו"ח אלא מאי?? כנראה שהמשטרה באמת רוצה שאני אסע לאט ובזהירות!!! ואם זו המטרה של המשטרה …אז… עכשיו הכל מיושב "כמין חומר" עכשיו אני מתחיל להבין למה לא אכפת להם שאני אראה את המצלמה… כי לפחות מול המצלמה אני אסע לאט…
כולנו יודעים שיום הדין מתקרב… כולנו יודעים שהכל פתוח… כולנו יודעים שספרי חיים ומתים פתוחים… ואפשר לשנות הכל לטוב ולמוטב… מה שצריך לדעת אנחנו כבר יודעים… אבל!!!! בכל זאת… קשה … מאוד קשה לנו להפנים את זה עמוק מבפנים! ולמה?? לא תאמין למה!!! ואני מכין אתכם שt,ם לא תסכימו איתי אבל זו האמת, שעמוק בתוך הלב כל אחד מאיתנו חושב באיזשהו מקום שהקב"ה מחפש להעניש אותנו!!! כן!!! ואין בזה הבדל בין ספרדים לאשכנזים כי זה לא מגיע מהמקום של חינוך… אלא ממקום הרבה יותר עמוק… מהמקום של המצפון… כשאני עושה עבירה חלילה… המצפון מעיק עלי והמצפון משדר… אלוקים כועס .. ו.. וחכה… חכה מה שהוא יעשה לך. זה מגיע מהמקום האנושי והטבעי של האדם שמבין שמגיע לי כעת עונש, וכעת הקב"ה חלילה רוצה להעניש!!! וזה מגיע ממקום מאוד עמוק.
ואת הדבר הזה אנחנו צריכים לשנות, ה' לא מחפש להעניש, לא מחפש לנקום ח"ו, ה' רוצה שתשוב אליו!! הוא לא מחפש לעשות מצלמות נסתרות אלא גלויות… והוא אומר לך בפירוש: הימים הנוראים זה מצלמה!!! תאט!!!! תעצור תחזור בתשובה… ואני אקבל אותך … תפסיק לחשוב שאני מחפש לתפוס אותך על חם… אני רוצה באמת שתסע לשלום ותחזור לשלום… אני רוצה שיהיה לך הכי טוב… חובתנו להפנים את זה.
בטור סימן תקפ"ו מובא "תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה, עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה והכריזו 'משה עלה להר', שלא יטעו עוד אחר ע"ז, והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מז ו) "עלה אלקים בתרועה וגו'", לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג ו) "אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב השטן". עכ"ל.
וצריך להבין מדוע היו צריכים שופר להכריז "משה עלה להר" כדי להוציא מידי טעות, והרי עיקר מה שטעו הוא מחמת שראו שמשה בושש לרדת וכמו שאמרו חז"ל (רש"י שבת פט.) "כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא, בתוך שש שעות הם סבורים שאותו יום שעלה בו מן המנין הוה, והוא אמר להם ארבעים יום שלימים יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו שהרי בשבעה בסיון עלה נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז היה, בששה עשר בתמוז בא שטן ועירבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה, דמות ענן וערפל וערבוביא לומר, ודאי מת משה שהרי באו כבר שש ולא בא". וא"כ ניתן היה למסור להם שיעור בענין ולהסביר להם בצורה ברורה מתי מתחילים הארבעים יום והיאך מחשבים אותם כדי שיותר לא יטעו ומדוע היו צריכים לשופר?
ומבואר עוד, שאם היו תוקעים בפעם הראשונה כשעלה משה למרום לא היו טועים, ואינו מובן איך השופר היה מוציא מידי טעות, הרי הטעות היתה שטעו בחשבון הימים, א"כ היאך יכול השופר להוציא מידי הטעות?
אלא טעותם של ישראל היתה שמשה רבנו אמר שיבוא לאחר ארבעים יום ולא בא, בא השטן ועשה ערבוביא וכמו ביין שמעורב עם השמרים שלא ניתן להוציא את היין, והיינו שעם ישראל היה להם צריך עיון גדול מחמת קושייתם, כי לפי חשבונם משה רבנו היה צריך כבר להגיע עד שהשטן בא ועירבב את העולם, ומה היה העירבוב שהראה להם את מיטתו פורחת באויר, והתביעה עליהם היתה כיון שעם ישראל שמעו מפי משה רבנו שיבוא עוד ארבעים יום, ומשה רבנו הרי לא אומר כלום מלבו ודעתו, רק השכינה מדברת מתוך גרונו, וכמש"כ "כי לא מלבי" (במדבר ט"ז, כ"ח) ואומר הרמב"ם בפיה"מ בפרק חלק בביאור הי"ג עיקרים סנהדרין פ"י מ"א, שמשה רבנו לא אמר כלום מדעתו אלא שכינה מדברת מתוך גרונו, ומי שאינו מאמין בזה הרי שחסר לו בי"ג עיקרים.
מה קורה כאשר יש סתירה בין מה שאתה רואה בעינים למה שכתוב בתורה? אם ברור לאדם שדבר ה' היא המציאות של הבריאה, אם כן מה איכפת לי מה רואים בעינים, הרי חושיו של אדם יכולים להטעותו וידוע מה ששאלו את הרשב"א (שו"ת הרשב"א סי' צ"ח) במה שקימ"ל שטריפה לא חיה יותר מי"ב חודש (חולין נז
והרי הנסיון הראה שלקחו תרנגולת טריפה והיא חיתה יותר מי"ב חודש והרשב"א מאריך בתשובתו, אך קודם שעונה לשואל גוער בו וז"ל: ואם תשיב ומה נעשה וכבר ראינו בעינינו יתרת ברגל ששהתה שנים עשר חודש. זו היא שאמר רבי יהושע בן לוי לרבי יוסי בן נהוראי על דא את סמיך? כלומר אי אפשר. וכאילו אתה מעיד על שאי אפשר שראית אותו בעיניך. או סיבה אחרת יש. וכן בכאן אנו שואלין אותו שמעיד מאין אתה יודע ששהתה זו? שמא שכחת או שמא טעית או שמא נתחלף לך בזמן, או שמא נתחלפה לך בהמה זו באחרת, שאי אפשר להעיד שתהא בהמה זו בין עיניו כל שנים עשר חודש, ואם יתחזק בטעותו ויאמר, לא כי אהבתי דברים זרים וכו' ואחריהם אלך. נאמר לו וכו', ויבטל המעיד ואלף כיוצא בו ואל תבטל נקודה אחת ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים הנביאים ובני נביאים ודברים שנאמרו למשה מסיני. עכ"ל.
ובתוך דבריו של הרשב"א דשמא י"ל דמה שאמרו חז"ל שטריפה לא חיה פירושו דרובה דרובה לא חיה אבל יש מיעוט שכן חיה יותר מי"ב חודש, וא"כ אפשר שתרנגולת זו היא מהמיעוט, ומפלפל טובא בזה ע"ש.
ומבואר כאן שני חלקים בתשובת הרשב"א, א' כלפי מה שעלה על דעת השואל לומר שישנה מציאות הנוגדת לחז"ל, ע"ז השיבו שאין מציאות כזו ועל כך אין ראוי להשיב לך כלל. ב', כלפי עצם הפשט בגמ' כאן יש לבאר וע"ז הרשב"א דן ומשיב באורך.
כל מהותה של ע"ז פירושו טעות חי הוא בעולם הדמיון כמש"כ "אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני" (ירמיה ב', כ"ז) וא"כ כל טעות בראייתו את המציאות זהו ע"ז ממש, כמש"כ "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", וכבר כתב המסילת ישרים פ"ג בזה"ל "כי היצר מסמא את עיניו ממש והנה הוא כהולך בחושך שיש לפניו מכשולות ואין עיניו רואות אותם. והוא מה שאמרו ז"ל (ב"מ פג.) "תשת חושך ויהי לילה" זה העולם הזה שדומה ללילה וכו'. כי הנה חושך הלילה שני מיני טעיות אפשר לו שיגרום לעין האדם, או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה עמוד כאילו הוא אדם ואדם כאילו
הוא עמוד, כן חומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל וגורם לו שתי טעויות האחת אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחילה וכו', והטעות השניה והיא קשה מן הראשונה היא שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים וכו'. עכ"ל.
ועם ישראל שטעו בחשבון פירושו שהם לא ראו את האמת למול עיניהם, וזהו גופא יסוד ושורש הע"ז, ולזה בפעם השניה כשעלה משה רבנו להר חיפשו עצה כיצד להינצל מכל מיני חשבונות וטעויות שיכולים לצוץ להם, ומשום כך לא היה עוזר שום שיעור ושום הסבר כי תמיד האדם יכול לטעות בכל מיני חשבונות והעצה היחידה שמצאו היה תקיעת שופר, אשר תפקידו לעורר את ישיני העולם הזה ולפקוח את עיניהם.
