לפעמים המילים שלך הן לא יותר ממים.
מים שזוחלים במורד צווארי, דרך מפתח החולצה.
מים קרים שתעו בדרכם משפת הכוס אל הגרון שלי
והם מחפשים את הדרך פנימה
ולא מוצאים. לא מוצאים כי איך אפשר
להיספג דרך שכבות עור רבות כל כך.
ואני, אני כבר מאסתי בשקרים שלך.
פיתחתי לי מגנים שאוטמים את האוזניים ואת העור מלשמוע.
אז איך יהיו המילים שלך דבר מלבד מים?
ואם אתה חושב שתרכך אותי
עם המבט שלך העצוב או הליטופים שלך העדינים
אז אתה טועה.
ואם קיווית שבכל זאת יש תקווה למילים שלך לחדור לי ללב,
תדע שצוואר לא מתרכך.
הוא נשבר.
וביום שתשבור את הצוואר שלי,
במבט שלך העצוב או בליטופים העדינים,
אמות. אמות ולא אחזור.
יישאר לך גוף מידלדל לחבק אותו ולדבר אליו מילים ריקות. גוף קר לשלוח בו מבטים. אצבעות קשות ללטף.
אתה תקבור אותי במים, אני יודעת.
תחשוב כמה סימבולי שהגוף הלבן ישקע תחת המילים שלך.
וההספד שלך, הנאום חוצב הלהבות, הוא ידעך, אתה יודע.
כי אש לא שורדת מים.
וככה ניגמר שנינו- אתה תישרף בבעירת הלהבות שלך, אני אשבר מרוב מים כבדים והאנחנו הזה שדימית שקיים ייעלם ללא זכר.