אני נוטה לחשוב שאת מדברת על סוג מסויים של החזרה בתשובה.
נתחיל בזה שכשאני שומע על יהודי שלא מקיים את התורה - זה מפריע לי. בפנים, אני ארצה שהוא ישתנה. אני מעריך אותו כבן אדם, מעריך את האנושיות שלו, מאוד. אבל עדיין לא אומר שהוא שלם. חסר לו.
אם את לא מסכימה עם זה אז את חולקת על העיקרון וזה בעייתי בעיניי.
אם עם זה את מסכימה אז כנראה שאת חולקת רק על הדרך.
ויש כמה דרכים:
יש אנשים שלא יעשו כלום. לא לגעת. שהוא יסתדר לבד. ואם לא הוא, אז הילד שלו, או הנכד שלו. בסוף כולם ישובו.
יש אנשים שרק יתפללו. יתפללו עליו, אבל לא יעשו שום פעולה ישירות מולו, שום דבר.
יש אנשים שילכו גם לכיוונים מעשיים, יציעו לו מיד לבוא לבית כנסת, להניח תפילין, להדליק נרות. וכו'.
ויש אנשים, שכן יפנו אליו, אבל ירצו לעשות הכל בתחושה נוחה, לתת לו לבחור לבד ושלא תהיה תחושה של כפייה, של השפעה חיצונית, אבל כן, יהיה להם חשוב לפנות וליצור איתו קשר כדי להעמיק אותו ולהכיר לו את העולם של התורה, שיוכל לבחור בה. והם לא רואים בו חוזר בתשובה פוטנציאלי. לא באים בתחושה של אנחנו באים להחזיר בתשובה את כל החילונים. באים להכיר בן אדם, בטוחים שהאינטראקציה ביניהם משפיעה, ומקווים שהוא גם ישוב לאביו שבשמיים מתוך שינוי פנימי. (כן, הם לא באים לגמרי בתמימות, הם יודעים שקשר משפיע לשני הצדדים ושהם לא רוצים להיות מושפעים ממנו אז הם שמים לעצמם גבולות וכו').
מן הסתם הבנת שאני ממקם את עצמי בקבוצה האחרונה...