ולמה בכלל בסוף?
אני לא רוצה להגיע לסוף, ובאותה מידה לא רוצה רע...
נמאס לי להתמודד כל הזמן, להיות חזקה...
בא לי להנות מהחיים!! לא כל הזמן לדאוג שהכל בסדר ולהיות חזקה בשביל השאר.
בא לי גם להשבר מדי פעם, לבכות על כתף כלשהי.
אבל מה לעשות, הקב"ה דואג שיהיה לנו במה להתעסק, לטוב ולרי, לצערנו ולשמחתנו.
יש לי אח קטן בן 11 יש לו בעיות רגשיות והתנהגותיות, בגלל שאנחנו גרים ב"שטחים" ואנחנו דתיים כל יום הוא צריך לסבול פשלות של חברת ההסעות, ילד בן 11!!!
אני, אני מקבלת הכל, וכבר אפשר לומר שאני מקבלת מספיק והותר ועדיין ממשיכה להאמין ש"בסוף יהיה טוב".
אבל ילד בן 11? שלא מבין כל כך שהכל מאת ה'?.
אני מנסה לעודד אותו, לשמח אותו, אבל אני ממש יכולה להבין את התסכול שלו, אני בגיל 15 מתמודדת עם דברים בסגנון אבל סורגת, אבל ילד בן 11?.
הקב"ה, אני באמת מבקשת, תן לילד מנוחה,אם לא לי אז לו..
הוא ילד קטן בעולם אכזר, חוץ מעליך אין לי על מי לסמוך,חוץ מלהתפלל אין לי יותר מידי מה לעשות, אני באמת מבינה שהכל לטובה בסופו של דבר, אבל הוא קצת פחות.
בבקשה.
אם לא למעני אז למענו







