יש בירושלמי סיפור ממש יפה:
"איתחמי לרבי אבהו פנטקקה יצלי ואתי מיטרא נחית מיטרא שלח ר' אבהו ואייתיה שא"ל חמר עבין ההוא גוברא עביד בכל יום מוגר זנייתה משפר תייטרון מעיל מניהון לבני מטפח ומרקד קדמיהון ומקיש בבבויא קדמיהון. א"ל ומה טיבו עבדת א"ל חד זמן הוה ההוא גברא משפט תייטרון אתא חדא איתא וקמת לה חורי עמודא בכיי' ואמרית ליה מה ליך ואמרה לי בעלה דההיא איתתא חביש ואנא בעיא מיחמי מה מעביד ומפנינה וזבנת ערסי ופרוס ערסיי ויהבית לה טימיתיה ואמרת לה הא ליך פניי בעליך ולא תיחטיי א"ל כדיי את מצלייא ומתעניא" (ירושלמי תענית פ"א ה"ד)
תרגום חופשי: [בזמן עצירת גשמים] נראה לרבי אבהו בחלום שאם יהודי בשם פנטקקא יתפלל תפילתו תתקבל וירד גשם. שלח רבי אבהו להביא אותו. שאל אותו למעשיו. סיפר לו שהוא עובד בבית בושת ודואג לרווחת המקום במה שצריך. שואל אותו רבי אבהו, האם יש מעשה טוב שעשית ? עונה לו פנטקקא, פעם הייתי עסוק בעבודה שלי וראיתי אשה אחת שבאה ועמדה מאחורי העמוד ובכתה, שאלתי אותה מה יש לך ? אמרה לו שבעלה חבוש בבית האסורים והיא רוצה לעשות מה שצריך כדי לאסוף כסף לשחרר אותו. ואני מכרתי את המיטה שלי ואת כלי המיטה ונתתי לה את הכסף כדי שתשחרר את בעלה ולא תצטרך לחטוא. אמר לו רבי אבהו, כדאי אתה שתתפלל ותענה.
אני אוהב את הסיפור הזה, יהודי שנמצא בשיא הזוהמה והטומאה, אבל ברגע המבחן, הוא מוכיח שהוא לא באמת שייך לשם.
השנה עשינו הרבה שיפוצים ותוספות בבית הכנסת שלנו. יש לי קצת יד ורגל בתחום אז השתדלתי כמה שאני יכול לסייע.
מול בית הכנסת שלנו יש חנות טמבור, דיבר איתו מי שדיבר ואמרו לי כשאנחנו צריכים משהו נלך אליו והוא יביא לנו. טוב.
איכשהו התפקיד הזה ללכת לקחת ממנו לרוב נפל עלי. זה הביך אותי כל פעם מחדש. אני ממש לא הטיפוס "המתרים", מבחינה שכלית הייתי יכול לנחם את עצמי שהוא לא תורם לי אישית כלום, ושזאת התרומה שלו לבית הכנסת, אבל בהרגשה שלי זה לא ממש עזר. ההרגשה של להיכנס לחנות לקחת כל מיני דברים ולצאת בלי לשלם לא הייתה נעימה לי בכלל.
בעל החנות יהודי בלי כיפה, אבל עם הרבה קעקועים וגופיה שמבליטה אותם. הזכיר לי משהו את פנטקקא מהסיפור בירושלמי.
בן אדם שעל פניו נראה רחוק ו"לא בכיוון", אבל בפנים יש לו להבה מרשימה.
כל מה שתיארתי לעיל על האי נעימות שלי, זה לגמרי בגללי, כי הוא בעל החנות מצידו, הכי בסדר בעולם.
אני לא מדבר על כמות החומרים והציוד שלקחנו ממנו בלי לתת שקל. היחס שלו והצורה שבה הוא תרם זה הדבר היותר מרשים.
כל פעם כמעט שהוא ראה אותי הוא חייך, דיבר ממש בנעימות (אלא אם כן, הוא היה טרוד עם לקוחות אחרים, וגם אז הוא התייחס יפה), לחץ לי יד, ניסה ממש לתת הרגשה טובה, באיזה שלב ניסינו להציע לו שנשלם לו לפחות דמי עלות, הוא לא הסכים.
לאחרונה הוא "גער" בי שלמה אני לא מפעיל אותו ? עם כמה שהייתי נבוך מללכת אליו שוב ושוב, הייתי יוצא משם בהרגשה טובה.
הוא ממש נתן לי שיעור באיך צריך לתרום ולתת.
ונזכרתי בזה כי היום, הייתי בסיטואציה שבדיעבד הצטערתי שגם אני לא נהגתי כמוהו. אבל לזכותי ייאמר שהייתי קצת המום.
מכירים את אלה של "אחי, יש לך כמה שקלים לאוכל ?", "אחי, נאבד לי הארנק ואני צריך כסף לנסיעה, אפשר ?".
לפעמים עוד לפני שהם פותחים את הפה, רק מהמבט שלהם אני קולט את ההמשך, רואים כיפה + ציצית בחוץ בטוחים שהם נפלו על פרייאר, והתשובה שלי כבר מוכנה לשליפה, "בכיף אחי, בוא נלך לחנות, תקנה אוכל אני משלם", "בכיף אחי, תעלה לאוטובוס אני משלם", זה פשוט מדהים איך שהתשובה הזאת גורמת להם להתנדף!! ממלמלים משהו מתחת לשפם ובורחים. אין לי בעיה לתת למי שבאמת צריך בשמחה, אבל אני לא מוכן שינסו לרמות אותי ולעבוד עלי.
והיום בדרך הביתה עברתי ליד תחנת הרכבת, אני רואה אחד עם שפת גוף של "רוצה תרומה", מתקרב אליי, מראה חיצוני של ערס, "אפשר כמה שקלים לנסיעה ?" בלי למצמץ עניתי לו "בכיף אחי, תעלה לאוטובוס אני משלם!", ואז אני רואה אותו מחייך ומכוון אותי לתחנת אוטובוס שלו, התנצל שנאבד לו הארנק, חיכה איתי לאוטובוס שלו שילמתי לנהג ונתתי לו את הכרטיס, ראיתי בעיניים שלי שהוא עלה לאוטובוס, אז הייתי רגוע. אחרי זה קצת הצטערתי שלא הייתי נחמד אליו יותר וניסיתי לעודד ולנחם אותו, מלבד לאחל לו שנה טובה, אבל הייתי די המום, פעם ראשונה שזה קורה לי.
באמת ככה, הילד הזה
