לנטוש הכל ולנתק את הקשרים בבום כזה שישאיר את כולם בשוק
לכתוב יום אחד הודעה כללית של אהבתי אתכם, תודה ושלום
ואז להיעלם
פשוט ככה
זה כואב זה יותר מידי כואב לי, יש געגוע עמוק שם שרובץ וחונק אותך ולא מרפה אפילו לא לרגע
אני הורסת את עצמי בסדר
נמאס לי, נמאס לי לשבת ולא לעשות כלום ואז לכעוס על עצמי שימים פשוט מחליקים לי בין הידיים, ואז לנסות לעשות דברים ולהיכשל ושוב ושוב
כל פעם רק מורידה אותך עמוק יותר
ומה שנראה טוב נראה לפעמים ככ רע ואני מתחילה להשתגע, להשתגע לגמרי ולרצות לדפוק את הראש בקירות כי אני רוצה לצאת החוצה ולא יודעת איך
ואז אני מקללת ולא אוהבת קללות, אבל זה משחרר. אז כשאני מקללת זה מספק, בסדר? ואני ממש לא מאלה שחושבים שקללות זה מגניב, אבל לי זה לפעמים עוזר
עזבו לשחק ועזבו את הגואש, אני רוצה מקום שלא יכירו אותי עם הרבה הרבה טבע ואנשים חדשים לגמרי לאיזה שבועיים שלושה, לצאת קצת לנשום ולנסות ללמוד איך לא להיחנק בנתיים
אופטימית תהיי כבר אופטימית הכל יהיה טוב
לא רוצה, לא רוצה להיות אופטימית
זה מרגיש כאילו אתה לוקח את החיים שלך ומסובב את הכל אחורה במקום קדימה בזמן שהשעון מתחיל לרוץ, כי אין לי מושג איך ממשיכים מכאן
(שורפות לי העיניים)
