כואב עליו.
אבל אני לא יגיד כלום. כי אני לא הייתי רוצה שיגידו לי משהו.
פרק מ"ב עדיין מחכה.
יפה אבל שבכלל עדיין אכפת לו.
אולי כן הייתי רוצה. לא יודע.

ואולי עוד מעט השיגעון הזה יחלוף בדיוק כמו התקופה הקודמת, עד שקלטתי שזה לא קול וסתם מראה על חולשה.
הוא יחלוף. הוא יהיה חייב. או שלא. ואז נישאר חסרי דעת לנצח.

נגמר היין.

להתוודות בפניו? אולי זה אפילו לא יעשה לו טוב. אבל יום כיפור וכו׳. וזה שלא עמדתי בפני היצר שלי אולי יהרוס לי אותו. ויהיה לי יסורי מצפון לנצח. עד למוות. וכשאני יהיה על ערש דווי אני לא יצליח להשיג אותו .ואז אני יצטרך לחזור בגילגול בשביל לתקן את זה. ואני אפילו לא ידע שאני צריכה לתקן את זה. ואולי הפיל יאכל קוף ובואו נפליג במחוזות הדמיון ונהיה פסימיים.

טיפשי.אני רע. רע בשקט זה הכי כיף. מחייכים לכולם חיוכים זוהרים ומתחת לשטח עושים מה בא לנו.
רע בשקט זה הכי גרוע.
רע בשקט זאת ההרגשה הכי מסריחה. בעצם לא. כי לפעמים אני מצליח לעבוד אפילו על עצמי עם הסאטלה הזאת.

אי אפשר להפסיק.

(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)