פעם הייתי אחרת.
לא רציתי להשתנות.
אבל אז-
אלוקים הטוב שלח לי ניסיון,
כ"כ רצה שאעמוד בו-
כמו כמעט תמיד.
תמיד אני מנסה,
וכמעט תמיד אני מצליחה.
אלוקים סמך עליי.
אבל הפעם הזו אכזבתי.
נכשלתי.
והתחשלתי.
דווקא מתוך אותה נפילה,
מתוך המקום הנמוך,
כשהייתי שם,
ידעתי להכיר בטוב.
בטוב שבדרכנו.
באמת.
ביופי.
נכון שטעמתי מאותם מי תהום,
מודה שהם היו טעימים.
ממכרים.
אבל השאירו אחריהם צימאון נורא.
צימאון לדבר אחר.
אז החלטתי לעלות משם,
וניסיתי.
אבל כשהגעתי לאמצע המדרון----
נפלתי שוב.
התאכזבתי.
התייאשתי.
כמעט השלמתי עם המצב.
רציתי לתפוס את עצמי ולהתרסק. סופית.
ולא היה לי איך...
נתתי עצמי לחשוב עם עצמי...
אז חשבתי.
הערכתי את עצמי פתאום,
כמה אני כן.
למרות שאני גם לא...
עד כמה יש בי.
למרות שהרגשתי ריקה...
כי לכל אחד יש את הניסיון שבו הוא נכשל,
אבל לבסוף דווקא ממנו הוא יכול לצאת מחושל.
ולכן זה לא נכון לומר שאין בי.
כי יש-
המון רגעים של התגברות,
רגעים של קושי,
רגעים של התלבטות,
רגעים של החלטה נכונה,
רגעים של ניצחון!!!
כן,
אחרי הכל- ניצחתי!
כשלמדתי להעריך את עצמי היה לי כח לקום.
אספתי את כל הכח שנותר בי ופשוט---
ברחתי.
מודה על כל רגע שהייתי שם,
על כל רגע שהוכיח לי עד כמה זה לא שווה,
על כל רגע שנתן לי חשק לחזור.
מעצמי.
שאבין לבד.
שנתן לי להיות אחרת.
חייבת להודות-
טעם של מי תהום עדיין נשאר בתוכי.
עדיין מר.
אבל רק טעם, מועט.
אותו אני לא מנסה להדחיק. להרחיק.
לא בינתיים.
איתו אתמודד. לאט.
הוא יזכיר לי את השפל.
הוא כבר מזכיר.
ואני אעזוב גם אותו,
בשלבים.
אז-
כאשר זה צעד אחר צעד,
כשזה מתון,
זה מהעומק,
מהלב.
מהצעקה.
מהרצון (!) -
זה הכי מספק.
זה משחרר...
