(יש לציין שאני שאלתי רק על מקרה שהגבר יותר דתי מאישה...)

שאם יש מידות טובות, זה בסדר גמור ואפשר להתחתן ככה.   

אפילו אם הבחורה הולכת כרגע עם מכנסיים, ושומרת קצת שבת ונידה, אבל היא אוהבת את המסורת.. זה בסדר!    

בזכות המידות הטובות והסבלנות הם יכולים לקבל אחד את השני ולהתחזק ביחד.

כל שכן כשההבדל הוא בחסידות או קצת בהשקפה. 

המשותף שהוא- קיום המצוות ורצון להתקרב לה', רב מאד על הלא משותף...

מי שרוצה לדעת מי הרבנים: באישי.

מי שאין לו מידות טובות, יצער את אשתו גם אם הם יהיו כמו תאומים סיאמיים.

לא חסר על מה לריב...

הלואי שהייתה לי נוסחה איך בודקים.. הייתי שמח לעזור לך, לעצמי, ולכולם

נשואים 14 שנה. מבחינת מידות, אני חושבת שאין על בעלי. וגם אצלי (אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל בכל זאת) יחסית המידות טובות. ועדיין...

הקושי העיקרי הוא כרגע לפחות, בחינוך הילדים. בעלי אומר, שגם אם אני עושה דברים שפחות מוצאים חן בעיניו, הקושי שלו בעיקר הוא על השאיפות שלי והרצונות שלי מהילדים. אני מבינה אותו, אבל לי חשוב שגם יהיו פתוחים יותר ועם רוחב אופקים, וזה חשוב מבחינה עקרונית, וכאן הבעיה..

יכול להיות שהוא גם יחסית בקורתי באופן כללי, אבל אחד ה"בעיות" של הדוסים ממש - שהם בטוחים שהאמת אצלם ויש דרך אחת והפתוחים יותר מוכנים גם לקבל את המצאותם של דרכים נוספות, וזה מאוד קשה הסגירות הזו.

בדייט השלישי אמרתי לו "לא", כי הבנתי שהוא ממש דוס, על רציני.. וגם מעוד סיבה שלא אפרט. הוא חזר אלי וניסה שוב, ואני התאהבתי בו מהמידות הטובות שלו, מיכולת התקשורת ומאוד דברים. בחנו את זה כמה חודשים, האם זה אפשרי, והחלטנו שכן. אבל היה אז ברור לשנינו שאני אנסה להתקדם לעברו. ובפועל זה לא ממש קרה, או לא קרה מספיק.

 אז אחרי כמה חודשים שמתי גרביים, ואחרי כמה שנים הורדתי אותם כי ראיתי שזה לא אני. וכנ"ל בדברים נוספים. מי שרואה אותנו לא חושב שיש כאלה הבדלים, לדעתי, אני די נראית "דוסית" אבל יש, זה ברור. 

לדוגמא, הוא רוצה שבכלל לא יהיה אנטרנט בבית, אני רוצה שהילדים שלי ילמדו אנגלית דרך המחשב כי בתלמוד תורה לא לומדים.. וגם לא מפריע לי שישחקו קצת, כמה שעות בשבוע, באנטרנט מסונן. הוא רוצה שהבן שלנו יהיה רב, כי יש לו פוטנציאל, אני רואה שהוא כרגע לא בכיוון ומבחינתי גם איש הייטק זה טוב, אז אם הוא רוצה שילמד לתכנת, העיקר שיהיה אדם טוב ויאהב את התורה. אני רוצה שהם יקראו הרבה ספרים כי חשוב לי שיהיה להם רחבות אופקים וגם שפה גבוהה, יכולת ביטוי ודמיון. בעלי רואה בזה בזבוז זמן במקרה הטוב, ובעיקר הכנסת מושגים קלוקלים שלא היה רוצה שיהיו להם. וכו וכו, יש הרבה דוגמאות, נתתי את אלה שאנחנו נמצאים בהם היום, וזה כשהילדים עדיין לא ממש גדולים, אבל הפערים הולכים וניהיים יותר משמעותיים כשהם גדלים.

תחשבי טוב. בהצלחה.

זה לא משנה, זה כיווני חשיבה אחרים.

אני חושבת שבעלי הוא די "חרדי", אומנם עם כיפה סרוגה וממלכתי והכל, אבל בגישה - זו גישה חרדית, שבה התורה היא הכל, הדברים הם די שחור ולבן לגבי מה שמותר ומה שאסור, ויש פחד גדול מפתיחות וממה שהיא יכולה להביא.

מהצג השני, אני די "כיפה סרוגה" קלאסית - זאת אומרת, יכולה לוותר לעצמי או לילדים מדי פעם ולהרגיש עם זה בסדר.. והשאיפות הם לא שיהיו גדולים בתורה, אלא שיהיו אנשים טובים ויאמינו בה', ולאן שיתפתחו הם יתפתחו ויגדלו. ואני לא מפחדת מחשיפה לדברים שונים, אלא דווקא מאמינה שחשיפה לעולם הזה במינונים מתאימים תחשל אותם ותפתח בהם חוש ביקורת.

אז כן, לא חשבתי שזה יהיה כזה משמעותי כשהתחתנו, כי שנינו בעצם מאותו מגזר, אבל יש הבדלי השקפה מאוד משעמעותיים, והקושי עולה כל פעם מחדש. ולכן, גם בעלי, לא ממליץ כבר לתלמידים שלו להכנס לדברים האלה מראש. אפשר להגיד, נסתדר ונזרום, אבל מנסיון, הצד הדוסי יותר לרוב פחות זורם.. וגם לצד הפתוח קשה לסגור את עצמו, אז זה די לופ שנפתח כל פעם מחדש בסוגיות שונות ובתקופות שונות.

האם זו סיבה לפרק את הקשר? לא עד כדי כך. אני באמת מעריכה את בעלי ואוהבת אותו, אבל זה מעיב בהרבה תחומים.

ונכון, זה הניסיון העיקרי שלנו, בשאר הדברים אנחנו די על מי מנוחות אחד עם השני. אבל למה להכנס לניסיונות כאלה מראש?

בגלל שזה תחום יותר עקרוני ורעיוני, ולא עניין של מידה כזו או אחרת, אני דווקא חושבת שיותר קשה (לפחות לצד הדוס יותר) להשלים עם הקושי.

ויש עוד כמה, אבל הוא העיקרי, לפחות בתקופה הזו של החיים שלנו.

אבל השאלה היתה האם מראש להכנס לדבר כזה, אז אני אומרת שצריך לשקול טוב טוב, להיות מודעים לכך שזה אכן אתגר.

אם כבר יש פער, ברור שזה מאת ה' ושזה אחד הדברים שצריך לעבוד עליהם, גם אנשים יכולים להשתנות ממש ויהיה פער. בסה"כ החיים שלנו טובים, אני לא מתלוננת.

היו לנו עוד אתגרים (ועדיין קיימים), כמו טיפולי פוריות לא קלים ועוד כמה אתגרים רפואיים, והם דווקא רק חזקו אותנו מבחינה זוגית, וגם זה לא מובן מאליו. אני מודה לה' שהיו לנו כמה שנים בלי ילדים עם אתגרים שבנו אותנו, כדי שיהיה בסיס איתן בזוגיות לאתגרים שבאו אחר כך..

ועדיין - כשהייתי בת 19, לא לקחתי את הפער הזה באופן משמעותי כמו שהוא בעינינו כיום. לכן היה חשוב לי להדגיש שזה לא קל. מה להחליט? זה תלוי במכלול הדברים הנוספים, כמו גיל, עם כמה יצאת קודם וכמה ניסית ובדקת, מידת ההתאמה בשאר התחומים. אבל לא הייתי מקלה בזה ראש.

וכמובן שה' מסובב נסיבות, ויש לנו גם ילד שהגיע לעולם בדיוק כדי שנצטרך לעבוד על הפערים ביננו, הוא מאתגר אותנו כמעט מאז שנולד בתחום הזה של הגישות השונות בחינוך בכלל ובאופי הדתי בפרט (ויש גם ילדים שגדלים על מי מנוחות (בקטע הדוסי וגם בתחומים אחרים) ופחות מאתגרים אותנו ואז גם פחות עולות שאלות ויש פחות קושי)

התכוונתי להגיב לראשונה, וטעיתי...

זה חלק מאוד מרכזי מהדרך של הבית.

והאמת, אני לא מאמין ב'חינוך ילדים',

אם הוא מנותק מהלך החיים של ההורים,

ואז ממילא זה כבר נוגע בזוגיות,

ואז ממילא זה קשור מאוד לשלב הדייטים

להבדיל, אצל הנוצרים האבות הם הגורם העיקרי שמשפיע על אחוז ההולכים לכנסייה בקרב הילדים. אם אבא הולך, הילדים כשיתבגרו, יילכו אף הם, ולהיפך.

Church attendance - Wikipedia

כמו כן, ראיתי מחקר שנערך, כמדומני, ע"י מכללת רופין. מטרתו הייתה לבדוק את מצב השפה הזרה בקרב ילדים לזוגות מעורבים (עולֶה וצברית, צבר ועולָה). המסקנה: כשה"צלע החוצניקית" היא הבעל, יש הרבה יותר סיכוי שהילדים ידברו את שפתו, וגם הקשר עם הסבים והסבתות חזק יותר. 

ולעניינינו: אם הבעל הוא דוס, הילדים יהיו דוסים. אם הבעל הוא לייט, הצאצאים יהיו לייטים. לא ב-100 אחוז, אבל ברוב המקרים.

אבל זה לא בדיוק כך. צריך לבדוק עד כמה הפערים הם משמעותיים לכל אחד מהצדדים. ולא לבנות על זה שנשתנה עם הזמן, כי זה לא תמיד קורה.

אם כל אחד מוכן בלב שלם להתחתן עם השני, ומבין את ההשלכות של זה, גם אם הצד השני לא ישתנה בכלל לכיוון שלו, אז זה אפשרי. וצודק מי שכתב שזה לא משנה מה הפער, זה משנה איך כל אחד תופס את הפער ועד כמה הוא משמעותי בעיניו.

והייתי כותבת אחרת לגמרי אחרי 3-5 שנות נישואין, אז הפער פחות היה משמעותי, מאשר עכשיו כשהילדים מתבגרים ותפיסת החיים השונה נהיית יותר משמעותית. ואם היינו "מתקדמים" אחד לעבר השני בתחום הזה עם השנים, אז אולי זה באמת היה פחות משמעותי, אבל זה לא קרה. אולי דווקא קרה להיפך.. בעלי נהיה רב (ואני שמחה בזה ממש, בעיקר כי טוב לו וזה ממלא אותו בהרבה שמחה, סיפוק ועשייה. אבל מראש, בחיים לא הייתי מתחתנת עם "רב", אני לא "רבנית" למרות שהתלמידים קוראים לי כך.. ) ואני למדתי תחומים אחרים לגמרי והתפתחתי שם, ובתחום הדתי הפער קיים ובועט.

יקרה.

יש כל כך הרבה עבודה בחיי נישואין, למה לכתחילה להיכנס לפערים מהותיים כל כך?

הבדלים קטנים בדרך התורה - ניתנים לגישור, אבל הפערים ביניכם כפי שאת מתארת משמעותיים, מדוע לא לגשת לכיוון יותר מתאים???

וכפי שתארו לך, יש תמיד שוני ואתגר להתמודד, וזה היופי בחיי הנישואין!

אני שמחה שהוא הרבה יותר צדיק ממני

והוא מקבל ואוהב אותי כמו שאני.

שנינו היינו מודעים לנושא גם בתקופה שיצאנו, לי היו קצת חששות סביב זה, אבל צריך לזכור שבסופו של דבר זה הבדל הרבה יותר קטן מהבדלים באופי בייניכם, אז פרופורציות...

גם אחרי 5 שנים וכנראה גם אחרי 7 הייתי כותבת שזה לא משמעותי והעיקר המידות והנכונות ללכת אחד לקראת השני, ואני מאמינה שבתגובות ישנות שלי מלפני כמה שנים, זה מה שכתבתי בפורומים השונים כאן (נולד לנו ילד ראשון אחרי 3 שנות נישואין, וכל עוד הם היו בגנים, הנושא היה פחות רגיש).

הפערים התחילו להיות משמעותיים יותר רק כשהקטנים גדלו, כי כשזה נוגע לילדים שלך ולציפיות שלך מאיך יהיה החינוך שלהם, הרבה יותר קשה לוותר. 

שימי לב בנות כמה הבנות שכותבות שאין שום קושי בזה, או שהקושי מזערי והבעל מקבל אותם כמו שהן, מזה אני יכולה להסיק כמה שנים הן נשואות ומהם האתגרים שהם עמדו בפניהם בנושא הזה.

נשואה קרוב לעשר שנים.

יש בינינו פער גדול בהקשר המדובר - אני דוסית ובעלי לא. שנינו הפתענו את עצמינו והתחתנו... הרוב מבחינת תפיסת העולם של כל אחד מאיתנו (בלא הרבה דיבור על כך), היה ידוע מראש.

אנו גרים במקום דוס כרצוני והסביבה לא מעלה על דעתה את מצבו.

שנינו עברנו שנים של חיפוש החצי השני ונדבקנו אחד בשניה, ועל בסיס זה התחתנו. לאחר מחשבה והתייעצות. כלומר - בחרנו להתחתן.

אני חושבת שבעלי עיבד את העניין יותר והיום הוא מקבל אותי יותר ממה שאני מקבלת אותו.

אני מהרהרת בקול.. אומר את האמת, זה מעסיק אותי מאד כל העניין. בעיקר תפיסתית. קשה לי להשתחרר מהציור שהיה לי לגבי האיש שיהיה לי, אע"פ שלעיתים קרובות אני מתאהבת במראה שלו השונה הזה ממי שציירתי לעצמי. אבל לעיתים עולה בי געגוע עמוק לבעל הדוס (והסטנדרטי?) שכל כך רציתי.

אעלה מס' נק' של קושי:

1. צניעות - ההתנהלות שלו מכאיבה לי לעיתים. נושא רגיש בין זוגות ועוד יותר כשיש פער משמעותי ברצונות ובהתייחסות.

2. בדידות - בגלל השוני. בא לידי ביטוי בחינוך הילדים למצוות לדוגמה - מרגישה לבד בהובלה שלי לשם. 

3. יחס של כבוד - חשה כלפיו בהקשרים רבים, אך בהקשר הזה, קשה לי לחוש הערכה כלפיו וזה מצער אותי.  

4. מקום מגורים - לא מצאנו מקום מגורים ששנינו נשמח בו. בעלי ויתר לי בנושא זה מתוך הבנה שזה יותר עקרוני וקריטי עבורי מאשר עבורו. וטוב לו לראות אותי שמחה במקום שבו אנו גרים.

בכל זאת, יחד עם הקשיים, אני חושבת שנכון וטוב מאד שנישאנו. אני מאושרת יחד עם בעלי. הדגש הוא שטוב לי לצידו. 

נפגשתי עם עשרות בחורים ומשהוא בו נגע בי באופן מאד מיוחד ועמוק. מתחברת למה ש'ונסי' כתבה. זה יקר בעיניי. ומוסיפה... המראה שלו, הקול שלו, המבט, תנועת ההליכה, תכני הדיבור, תחומי העניין.. באמת אני חושבת שאלה הדברים היקרים והפנימיים ביותר המחברים בין בני זוג. לא צריך לחטט בזה ולחקור, אלא פשוט לחוות את זה. 

אני מסייגת וכותבת שאם הולכים על זה, על פער משמעותי - יוצאים לדרך פחות פשוטה, לטוב ולמוטב, וצריך לבחור בזה. עיקרון הבחירה נכון בכל נישואין, ועוד יותר כשיש פערים משמעותיים וניכרים.

אסכם, שאני חושבת (לאחר דרך), שאנו חיים בסך הכל בעונג יחד. מה שמנחה אותנו הוא שלא מדברים מתוך אמיתות, תפיסות ועקרונות, אלא, מתוך הצרכים האישיים והפשוטים של כל אחד מאיתנו. מודה שלי קשה יותר לעשות זאת. אבל מאמינה באמונה שלימה שזו הדרך.

ועוד תוספת: בעיניי, מי שנפגש הרבה - עשרות הבחורים / הבחורות שנפגש בהם - זה המדגם. אני חושבת שזה דמיון לחשוב שזה ייפתר בבחור / בבחורה הבאים. הנכון ביותר לבחור מתוך מה שנפגשת. אני בטוחה בכך.

תראו ברכה! שנה טובה ומתקתקה!     

יש לך תובנות ממש מעניינות!!

לא יודעת אם הייתי מסוגלת להיכנס לפער משמעותי מבחינה דתית, אבל ממש התחברתי לדברים שאמרת שצריך להרגיש לגבי הבחור. 

וגם הדברים שכתבת בסוף- מחכים מאוד!

תודה רבה!! 

האישה יותר דתייה מהבעל: היא מצפה שאבא ילמד תורה עם הילדים, כפי שזה היה נהוג אצל הוריה, ילך איתם לבית כנסת וכו'. כשזה לא קורה, נוצרים מתחים.

הבעל יותר דתי מהאישה: הוא רוצה שילדים ילמדו בבי"ס חרד"לי, היא מתעקשת על ממ"ד מעורב, הוא לא רוצה סרטי אנימציה, ספרים ושירים שאינם על טהרת הקודש, היא רוצה להרחיב לילדים אופקים. התוצאה: ריבים ופשרות שלא באמת פשרות, כי הצעד ש"התיישר" עדיין מרגיש שהצדק עמו. 

הנכון הוא שלעיתים זה הולך טוב אבל 

בד"כ יהיו הרבה פחות ילדים מן הממוצע בין שתי ההשקפות וכמו כן לפחות צד אחד יחוש שהחמיץ את חייו. לא כדאי להיכנס למלכודת כזאת. עדיף לבחורה דתית שלא משיגה בן זוג דתי לנישואין (עקב עודף הנשים הגדול ב"שוק" הנישואין)  שתינשא בנישואין פוליגמיים לגבר כרוחה.

לכל סיר יש מכסה, כידוע. גם ללא פתרונות יצירתיים ולא-הלכתיים בעליל.

וגם תלוי עד כמה ההפרש.

אם לצד ה"חזק" יותר, חשוב הנושא הזה - והשני הוא הרבה פות ברמה, אז חבל להתחיל עם זה לכאורה.

[אני לא מבין מה זה "מדובר על קשרים רציניים לא דייט שלישי".... למה לא לשאול מראש דבר כזה, במקום להגיע לתחושה של קשר "רציני", ואז לשאול...

מכל קום, במצב כזה, כבר צריך גם לעשות הערכה מתוך מה שרואים במציאות העכשווית]

כתבו פה הרבה דברים יפים, אני רוצה להעלות נקודה נוספת - איך מתיחסים לנקודת השקפה שונה:

1. כל האמת נמצאת אצלי ורק אני מבין.
2. יש גם משהו נכון בנקודות השקפה אחרות.

לדעתי תמיד יהיו פערים בין בני זוג השאלה היא מה מרחב התימרון - אם אחד מבני הזוג חושב שהוא תמיד צודק (1) אז מרחב התימרון הוא קטן אם שניהם כאלה מרחב התימרון הוא עוד יותר קטן.

אם שני בני הזוג מוכנים לקבל את זה שיש משהו נכון גם בדעה אחרת אז מרחב התימרון גדל.

אני אתן דוגמה מפערים בגישה כלכלית:

נניח ואחד מבני הזוג מאוד מחושב והשני יותר ספונטני,

אז אפשר שכל אחד ינסה לקחת את זה לכיוון שלו ואז אין הרבה מרחב תימרון ואפשר שכל אחד ינסה להבין איפה יש יתרונות לכל שיטה ואיפה לתחום כל דבר (למשל אפשר לצאת לטייל באופן ספונטני אבל נתכנן מראש איפה נישן, אפשר לקנות דברים לא לפי תיכנון אבל עד סכום מסוים).

מהניסיון שלי ביני לבין אישתי יש פערים בכל מיני נושאים (בצד הדתי קצת פחות) אבל אם כל אחד מוכן לנסות להבין נקודת מבט שונה ושיש לה גם יתרונות אז לפעמים גם מרוויחים מזה. 

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר