מתוקות שהן.

כואב לי לעזוב, וזה הכי נצרך כנראה.

סחרחורות אינסופיות. מה עושים איתן לעזאזל.

בעייתי לי טיפה לקחת עכשיו.

אז

מה אפשרי? את שותה?

לישון. משתדלת.

 

בעצם אי אפשר לישון. ויש סליחות בסניף ב5 וחצי בבוקר|מת|

לישון, הו, זה חשוב.

ללכת לישון עכשיו?

שנייה. עזבת או שלא? החלפת שבט?

אי אפשר.

צריך להתקלח ולהכין עוגה ולהתארגן ולארוז לאולפנא ולקום ב5|מת|

 

 

עדיין לא. מחליפה שבט.

זה כמו --

להכין עוגה. זה מזכיר לי שיר ממש טוב.

נחמד לך. שיהיו חניכות יותר סימפטיות בעז"ה.

הכל בגלל הקומו.

 

איזה שיר?

 

הלוואי.

איזה אסוסיאציות |ידפרצוף|

את השיר הזה:

גשם בירושלים / מפרש
בביכורים מאז י"ב ניסן ה´תשע"ח

בְּתוֹךְ בְּרֵכָה מִתְנַפָּחַת עֲנָקִית
הַחֹם נֶעְדָּר, קַר
בִּירוּשָׁלַיִם. הָעֵינַיִם מִתְרַכְּזוֹת בַּצַּעַד הַבָּא רַק לֹא
לְהַתִיז
כִּכָּר ספרא מוּצֶפֶת לְאַט כְּאִלּוּ אַמְבַּטְיָה
וְהָאֶבֶן הַיְרוּשָׁלְמִית צְעִירָה בְּרוּחָהּ, כְּיוֹשֶׁבֶת
עַל כֻּרְסַת נַדְנֵדָה וְאֵדִים שֶׁל תֵּה וְצָעִיף וּמַסְרֵגָה
כְּמַבִּיטָה אֶל הַחַלּוֹן לְלֹא דְּאָגָה: שוֹין,
שׁוּב גֶּשֶׁם
הָרַכֶּבֶת הֲקָלָה מַחְלִיקָה עַל הַתֶּפֶר
הֶעָדִין, קִיר שָׁקוּף בֵּין תַּפְקִידִים: יָם יַבָּשָׁה יָם
יְבֵשָׁה בִּפְנִים, רָטֹב בַּחוּץ
מִזָּוִית מַרְאָה חַלּוֹן מֵהַמּוֹשָׁבִים לָרוּץ
אֶל הַבַּיִת כֻּלָּם. פָּנִים בִּפְנֵי עַצְמָם (כְּלוֹמַר:
תֹּהוּ וָבֹהוּ. רָקִיעַ בְּיָם. הִשְׁתַּקְּפוּת. בְּדִידוּת. שְׁלוּלִית
אָדָם)
כְּבוּשִׁים בַּמִּדְרָכָה הַבּוֹהָה כְּמוֹ לְהַסְתִּיר
אֶת הַכְּמִיהָה שֶׁבּוֹעֶרֶת. הַתְּשׁוּקָה
לְשַׂחֵק בַּמַּיִם, לִצְמֹא לְמַגָּע, לַשִּׁיר
לִבְכּוֹת לְהָכִין עוּגָה
(*לְהָכִין מַשְׁמָע: לְטַפֵּס עַל שְׁרַפְרַף, לְהַבִּיט בַּחֹמָרִים הַמִּתְעַרְבְּלִים
בְּכֹבֶד רֹאשׁ, לִשְׁפֹּךְ בְּהַדְרָגָה אַחְרָאִית כּוֹס סֻכָּר מֵאִמָּא, לִלְחֹשׁ
הִצְלַחְנוּ?)

דיברנו הצוות בערב שבת וכל דבר היה קשור לבואו נהרוס לעצמנו את החיים עם עישון או נתאבד וכו וכו. היה ככ מצחיק.

 

 

אולי שהשיר הזה יבוא להכין לי עוגה לסליחות?

ואופטימיות והכל.



אולי.

אפילו אמא אמרה את זה.

"אמא שכחתי להביא שמיכה לפנימייה ואני רועדת מקור."

"תקחי מחברה?"

"אין. לא נורא, נקום עם דלקת ריאות"

 

פיצית אופטימיזם בע"מ.

 

 

 

 

וואי. שתבוא. לפחות יהיה לסניף משו טעים.

 

|ידפרצוף|



בעיקרון אני יכול לשאול את המשוררת.

או שאני אאלץ לישון בקצת זמן מהר מהר כדי להספיק המון שעות שינה.

כשאראה אותה אולי נזכיר את המעשה שקרה כאן עכשיו.

אני חושבת להתאקמל וזה יהיה נורא.

כניסת שבת. כואב לי.

אני קוראת ספר. עד שנרדמת מעירים אותי לקידוש. מי רוצה קידוש בכלל.

אני קמה. אני פשוט מאוהבת בנווה. הוא נסיך וישלו חיוך ממיס וטהור. והצחוק שלו ממכר. והוא הופך את הלשון.

סעודה. אני כמעט נרדמת והן מגיעות לאסוף אותי.

עולים לדירה שלה. היא לא שם. מתנחלים לה בדירה. יוצאים לסיבוב. חוזרים מאוחר יותר. היא שם. מדברות, נחמד לנו. 

יורדים ומדברים בלי סוף. היא דואגת לעדכן אותנו כל 5 דקות שהיא כבר חייבת לחזור הביתה. אנחנו הולכות והיא עולה איתה לדירה בחזרה. אביויו|משועשע|

הביתה. נהייתי רעבה. 2 בלילה ואני אוכלת אורז ותפו"א. מאוד חכם. קוראת, גומרת את הסםר, והולכת לישון.

בוקר. קמה. קידוש. סעודה. קוראת. לא נרדמת. כמעט נרדמת. קולטת שצריך לעלות לקומו. מתארגנת ויוצאת.

עולים. חם לי. היא בדיוק התעוררה, מזל. מדברות על השבט וסתם בכללי. היה נחמד. שונאת שאלות מתקילות. 

יורדים. מפקד. חניכות שלי היו. זה מרשים. פעולה קצרצרה. אני מסבירה להן מה עומד להיות בשבט.

היה נחמד סה"כ. הגעתי למסקנה שכשהיא נמצאת היא מסיתה את כולן ואי אפשר לנהל פעולה תקינה.

הביתה. סד"ש. שונאת סד"ש. סעודה מיותרת. 

קוראת. הבדלה.

החניכה הזאת היא היא?

תארתי לעצמי.
לפעמים היא נוראית.

למה אני כזו מטוטמת, תסבירו לי.

תרגישי טוב

תרגישי טוב..

חן חן. גם את.

אשכרה.

קפוץ לי