ערה עכשיו,

מחר מוקדם.

ואין סיבה

כאילו, הסיבה היא שאין

סיבה.

אני מנסה להתעלם

להעלם

לשכוח,

מכל החורים השחורים.

מתלבטת.

כבר שנה

שמונה חודשים

ושבועיים

~

לא אדמה

שעובר לה מהר

ניסיתי הכל

באמת.

וכלום

עייפתי מפריצות ודרכים

ממסעות מפרכים בלילות

מהגיגים תובענים בימים.

כבר שנה

שמונה חודשים

ושבועיים

~

את הקפוצ'ון הלבן ההוא

וFOX בסגול,

את הקומה השניה

וכמה שלא הרגשתי טוב

והעייפות,

חשבתי שניפרד,

לא תארתי אותה כך,

בת לויה, 

קבועה.

את גבעת שאול, 

והתחנה ההיא באמצע העליה

מזוודה ירוקה,

מכונה הפוכה

את הימים ההם,

כמה שגדלתי.

באמת שטוב עכשיו,

אני לא יודעת איך להודות עליו

זה לא מובן,

אני יודעת.

השקט הזה

שהגיע לחיי

כמו נוקש בשלום,

המקום ההוא

בתוכי,

שלפעמים מתמלא.

כן,

אפילו

ולא בגלל

שכבר שנה

שמונה חודשים

ושבועיים

~

קול שפוי אומר לי למחוק,

לסגור ת'מקלדת.

אולי מחר, 
אמחק קו

בטוש שחור, עבה

הגיגים של הלילה.

אולי אצייר פרפר ובית,

לילדה,

אולי אבנה מטוס וחלום

לילד,

והקפוצ'ון הלבן

וחולצה בתכלת

כבר שנה

שמונה חודשים

ושבועיים

~

מחר אמחק הכל,

אולי

תראה אותי עם כל השברים האלה

תראה

תחבק

תגאל 

אבא קשה לי.

I hate myself

😥😥😥😥😥😥😥😥😥😥💔⛈⛈🌧🌧🌧🌧🌧___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

היה נחמד להתנתק מהמעט שאני כותב כאן כרפלקציה אמורפית על מצב מנטלי במציאות מלחמתית שלא זולגת למציאות הפיזית במידה שמספיקה לערער את הקיום אבל כן במידה שמספיקה לערער את החיים

וכל חווית הקיום הזאת הובילה לפגישה עם המהות

שבה התנתקתי מהרשת ומהמכשירים המסיחים וניתחתי לעצמי את המציאות הקטנה והאבקתית שלי

קראתי קצת

למדתי קצת

התחלתי להתאמן

שתיתי פחות

ניקיתי אורוות

פסח זה חג הנקיון

מעולם לא קיבלתי את זה אמיתי.

אהבה.

זה יבוא?

פתאום אני מפחדת

אולי זה יותר מדי

אולי קרוב מדי

ומה יהיה אחכ