שמעתי ממנה פרטים בסיסיים ובעיקר פשוט סמכתי עליה והסכמתי להיפגש.
היא החליפה בינינו מספרים.
זה היה בשישי אחהצ.
סבבה, חשבתי בליבי, הוא בטח לא יתקשר עכשיו, הגיוני, קצת מאוחר. קצת מבאס שהוא לא שולח לפחות איזה ״שבת שלום״, אבל הגיוני שלא הכל ילך על פי התכניות שלי.
הוא בטח יתקשר במוצש.
במוצש דאגתי שהטלפון יהיה לידי.
.....
וכלום.
טוב, חשבתי בליבי, אולי הוא עסוק או משו. בטח יתקשר בראשון (קרי: היום).
ב9 בערב אני מקבלת הודעה מהחברה: תקשיבי, הוא אמר שבעצם הוא לא מעוניין לצאת ורוצה הפסקה מהדייטים.
מה??
לפחות תשלח הודעת התנצלות. משהו.
כ״כ מאכזב ומכעיס.
ואחרי שנרגעתי חשבתי אפילו לשלוח לו הודעה, לשאול אם בכל זאת לא ירצה להיפגש, כי האמת שהתסקרנתי.
ואז נזכרתי ב״קבלה״ שקיבלתי על עצמי השנה: השנה אני לא רודפת אחרי הצעות. ה׳ ישלח לי את האחד שלי.
כל השנה האחרונה ניסיתי בכל כוחי למצוא אותך, יקירי, עכשיו אני מרימה ידיים. בוא אתה אליי. הותשתי. התגברתי על מחסומים פסיכולוגיים ונפשיים של להירשם לאתר היכרויות (ויצאתי משם בבחילה), לפנות לשדכניות ולבקש מחברות לחשוב עליי.
מספיק. השנה אני סומכת על ה׳. לגמרי. ממשיכה ללכת בעיניים עצומות. בחושך הזה שעוטף אותי.
שיעטוף, אני לא מפחדת. אולי כן. כבר לא יודעת כלום.
סוף.
וגם למישהי 1

שתמיד עלתה לו בחילה מהשירים האלה ותמיד שמע בעיקר לועזי ולא ירד לפשוטי העם 
