ארי פוטער התגורר בדרך הגאון מפריוועט 4.
זה אולי יישמע לכם מפתיע, אבל עד שמלאו לו 11 שנים, ארי כלל לא ידע שהוא עילוי אלא סבר שהוא מזרוחניק (נטול כוחות שטייגען) כמו בן דודו השמנמן דאדלי.
ארי גדל אצל דודו ודודתו המזרוחניקים בגבעת שמואל, מאחר והוריו יצאו לתרבות רעה כשהיה תינוק.
הוא נעמד בלול כשהגיע לביתם מתקין רשע של הוט. הוא הדליק את הטלוויזיה, וארי הצעיר כמעט והביט ואז ברגע האחרון, באקט של צדיקות אימא שלו חסמה את המבט שלו וצנחה. על הכורסה.
ארי המבוהל מעד, וראשו קיבל מכה מצעצוע שהיה בלול והותיר בו צלקת בצורת שופר.
--
במשך כל ילדותו, הם הסתירו ממנו את ה(שפת) אמת. עד שיום אחד, הוא קיבל מכתב מוזר, שבתור עילוי הוא מוזמן ללמוד בישיבת הגאונים הוגוורטעס שמיועדת לעילויים מכל רחבי גוש דן.
ארי הביט במכתב ותהה. "אני? עילוי?? אבל אני לא מקפיד על כלי שני אפילו". הוא חשב שמדובר בטעות וזרק את המכתב. למחרת הגיע מכתב נוסף. חתום על ידי ראש הישיבה.
הוא ניגש עם המכתב להוריו שמיד קרעו אותו ואמרו שזה דמיונות, והוא חייב ללמוד מקצוע ולעשות חמש יחידות באנגלית, ושיוציא לעצמו מהראש את השטויות האלה. "תקבע עיתים לתורה כמו דוד רונן! אין דבר כזה שטייגען" צעקה עליו פעם דודתו שעה שצפתה באנטומיה של גריי.
--
ארי כבר כמעט ויתר עד שיום אחד הופיע בביתם ענק הרוח. האגרי"ד הקדוש.
הוא נכנס בצעדים מהירים, צרור מפתחות גדול ומרשרש תלוי על חגורתו ושקית של קופת חולים בידו. הוא אחז בארי והתכוון לקחת אותו אל עבר הישיבה- אך דודו ודודתו חסמו את הפתח.
האגרי"ד הסתכל עליהם במבט רושף, שלף אצבע של ספר תורה מתוך התיק שלו, נופף בה וקילל:
" אין דער גאדכטע בויך וואס די אוסט, סאז דו גאנייג פאטקייט צו מאכן פונטשקאס!!!"
(שזה אומר ביידיש " בבטן הדחוסה שלך יש מספיק שומן כדי להכין סופגניות)
הדוד רונן הסתכל על הבטן שלו והבין שמאז שהשתחרר ממילואים הוא באמת נהיה רופס וזז הצידה לעשות פק"לים. ארי והאגרי"ד הקדוש ניצלו את הרגע והסתלקו.
--
ארי והאגרי"ד הגיעו לרציף 9 וג' רבעים בבני ברק, אבל ארי לא ראה שום קו.
