אני עוצמת עיניים ומנסה לדמיין עולם קצת אחר.
עולם שבו זה לא היה קורה. עולם שבו החיים היו ממשיכים כרגיל.
להתקדם, להתקדם. שום דבר לא יפיל. לא יהיו לילות לבנים של נסיונות כושלים של לחזור על שורה אחת כמו שצריך. לא יהיו רגעים שכל מה שארצה יהיה לקחת הכל ולזרוק בתסכול. לא יהיו רגעים שבהם אתלבט האם בכלל נכון לחיות ככה.
נכון, יהיה - במובן מסוים - פחות טוב. אני לא אלמד להתמודד עם קשיים, לא עם שאלות. אבל האם עכשיו אני מתמודדת? האם עכשיו אני שואלת?
אני עוצמת את העיניים חזק חזק. שלא יראו מה קורה בחוץ. שיפסיקו לקבל תזכורות רנדומליות משלטים ברחוב ומשיחות של אנשים. ושיפסיק להיות מלמעלה אור מסנוור וחזק שכזה. קשה מדי להכיל.
והכל מסתדר ורואים סייעתא דשמיא בחוש, ולא מבינים - למה זה מגיע לנו? ולא רוצים לעצום עיניים אבל זה מכורח המציאות. אם לא עוצמים עיניים - מתעוורים. מתעוורים ומתרגלים. מפסיקים להודות, מפסיקים להוקיר.
חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ואני? אני עוצמת עיניים.