פעם ראשונה שפחדתי מיום כיפור!! והרגע הזה שכולם שרים לשנה הבאה בירושלים הבנויה.... ואני פשוט מתחילה לבכות. פעם ראשונה שבכיתי בחג... וכולם קופצים וזה.. ורק אני בקושי נושמת מרוב בכי. מה נסגר?? כל נעילה חיכיתי לו... לאט לאט שכמעט כבר נגמרה התפילה הרגשת המחנק והלחץ התגברה, משיחח נשארו לך עוד עשר דקות, ועכשיו עוד חמשש..נווו אתה חייב לבוא כבר. יאללה אל תשחק איתי משחקים... עומדת בחיוך מבויש ובלחיים סמוקות... מחכה לו בקוצר רוח. נו נו עוד שתיים וחצי דקות!! ואז, תקיעת שופר. קול דק מפלח את הדממה העמוקה.. ונו עכשיו הוא חייב להגיע. זה הרגע. עכשיו עכשיו!! והוא לא בא. ומתחיל קדיש, והרגשת האכזבה ממלאת אותי לאט לאט... מחלחלת אל הלב... ששולח אותות לשכל. שמעכל, הנה זה שוב לא קרה.. ודמעות גדולות וחמות, שחיכו מתחילת החג, בעצם חיכו כל עשרת ימי תשובה, מתחילות לזלוג להם.. נוטפות על הלחיים, אותם לחיים סמוקות.. שמקודם עמדו בחיוך מבוייש וציפו שהוא יגיע.. באמת האמנתי, באמת ציפיתי. והדמעות של העצב והאכזבה התערבבו בגעגועים, אל עצמי, אל ה'.. ובכלל שכחתי שכואב לי הגב, והרגליים שורפות כבר מרוב עמידה.. הייתי ממש מוכנה לרקוד ולקפץ משמחה, לשמוע את קול שופרו של משיח.. ביום ההוא.. והוא לא בא. והכבדות הזאת. והדמעות האלה. שהיו עצורות בתוכי מתחילת אלול. והחיוך המבוייש.. והלחיים הסמוקות,והלב הנרגש, והידיים הרועדות, הם ציפו רק לך משיח..

כעעען כען