בתחילת 2014 היה לי חטא
כמעט חטא. האמת. גדול ומשמעותי שהיה חשוב לי.
עצרתי
התחרטתי
חזרתי בתשובה
התרחקתי ממנו
פגעתי באנשים אחרים בדרך.
כבר שלוש שנים שאני מתחרט בדמעות.
כמה זה הגיוני שאחרי כ"כ הרבה שנים אני עדיין אתגעגע ואצטער למה הפסקתי?
ניסיתי לחזור בחזרה.
אין. אבוד. נגמר.
ביום כיפור האחרון חזרתי מבית הכנסת
והבנתי
שלא באמת חזרתי בתשובה
לא לא
פשוט אין לי, אז אני יוצר תדמית שחזרתי בתשובה והכל בסדר, ומאכיל בשקר הזה את עצמי ולפעמים את הסובב.
לא
אני רוצה לחזור לשם.
ומתגעגע.
אתם תראו את הסדרה בהסתורה? בכאן 11
כמה באמת תופעת מסיבות האנוסים באמת קיימת?
מתיר עגונות.
בוודאי שהתופעה קיימת והיא לא נדירה, אבל אני לא חושב שהיא נפוצה מאוד.
זה אולי עדיין קיים אבל פחות ופחות.
שאני יודע שהוא קיים
כאילו אני לא אצליח באמת למחוק את קיומו מהראש והרגשות שלי
ואז
יש את תורתו ומצוותיו
ואם לא
אז שאלות פילוסופיות
שבסופן
הרבנים תמיד צדקו וכל מה שהם השתילו לי
ואז הבחירה לצאת
לשחרר מהכל
תמיד תהיה מלווה באשמה.
ואז זה כבר לא שווה את זה
ואז אני נשאר באותו מצב
לופ.
השאלה איפה הקושי מתבטא אצלך בדיוק ואיך אתה מתמודד איתו?
האם זה מקדם אותך או מרחיק אותך?
איך זה מסתדר עם הסביבה?
אם הוא קיים,
אולי הגיע הזמן שלך להשתחרר ממה שלימדו אותך ולברר את האמת באמת.
אתה חופשי.
יש לו אתר ומלא שיעורים.
וגישה שאולי תיישב את דעתך .
נותן מורכבות לאלוהים ולמציאות
למגזר שממנו הגיעו.
אני לא חושבת שנכון לקשר בין רמה אמונית ודתית לבין אסונות.
תשובה סליחות וכו' ועם כל המחשבות והרגשות בלב?
השנה לא (או עדיין לא) התמודדתי עם הרגשות האלה.
כנראה הזמן עושה את שלו, ויותר ויותר ברור לי שהסליחות הן לא כלפי ה' או ביחס למצוות.
אני גם לא מאמינה במצוות או שמישהו בודק אותן, וכל הצ'ק ליסט הזה לא בשבילי ומרגיש לי קטנוני .
אם כבר אווירת סליחה אז יותר ביני לבין עצמי והסובבים אותי, לא כלפי אלוקים.
לכזה שלא מופיע בתפריט הראשי.
בעז"ה תכף תשובו 
, טוב לראות שלא כותבים פה הרבה...
.
בא לי כבר לשחרר.
לתת להכל לקרוס.
להישיר מבט אל המציאות ולהפסיק להתחבא.
