המטפלת ההיא הייתה מיוחדת.
הייתה מיוחדת במינה.
המטפלת ההיא הייתה מאפשרת. מכילה. לא הייתה מסבנת אותך.
היא הייתה נאמנה וישרה לאמת ולעצמה, ולא חוסכת את זה ממך.
המטפלת ההיא ידעה איך להגיד. כמה ולמה, ובעיתוי הנכון.
המטפלת ההיא נתנה לי מתנה עצומה. המטפלת ההיא שמה לי מראה ואיפשרה לי לראות את המהלכים הפנימיים שמתחוללים בתוך הנפש שלי.
פתאום התחלתי להבין את הקונסטלציה הפנימית. זה היה מרהיב. אבל בעיקר מכאיב.
נחשפתי למחוזות שלא ידעתי איך לגעת בהם מעולם.
וכך, יד ביד, צעדה איתי בלב תהומות שאף אחד לא העיז קודם לכן.
וידעה לצאת איתי חזרה למקומות הבטוחים, והרגועים.
המטפלת ההיא ידעה לומר את הדברים באופן שיתיישב לך על הלב. באופן שתוכלי באמת להקשיב למה שנאמר ולהתבונן בזה.
המטפלת ההיא הייתה הגונה. ישרה כמו סרגל.
אם לא עזרה בפגישה, הייתה אומרת בכנות, "אל תשלמי לי הפעם, אני לוקחת אחריות."
המטפלת ההיא לא תחזור. כנראה לא תחזור לעולם.
אני מוכירה לה תודה מיוחדת, תודה ששמורה רק לה.
המטפלת הזו, שינתה את חיי.
היא עזרה לי לראות בטוב העצמי. לסמן יעדים, ולחתור אליהם בעזרת קשב פנימי והתבוננות משותפת. המטפלת ההיא צעדה איתי מסע משמעותי בחיי.
ועזרה לי להיות מי שאני היום.
תודה לך ****. אין כמוך. ולא תהיה כמוך.

