אין סיבה. אין תירוץ.
למרות זאת סליחה.
על כל הפעמים שלא הצלחתי לבטא במילים את מה שהרגשתי
על האי-הבנה, שרק גרמו ליותר ויותר תסביכים
סליחה שלא היה לי מעולם אומץ לומר
לומר את מה שבאמת רציתי להגיד
ושבסוף רק הסתבכתי סביב הטעויות של עצמי
ואכלתי סרטים בראש
ונשמתי פחדים
והסנפתי את השיט של עצמי עמוק.
סליחה על כל הפעמים שנשארת לבד לנסות להבין
שפחדתי כל כך שתסרב לי אז ברחתי...
הלב שלי ברח
הלב שלי מפחד.
אני חושבת שחוסר וודאות זאת מחלה גרועה
אני חושבת שעדיף לי לשמוע- לא
מאשר להמשיך ככה בידיעה ברורה שזה לא אבל אף אחד עוד לא אמר אותו בקול.
וזה כמו לחיות בתוך ארון קבורה
כי אני נורמלית לכאורה. וגם כבר קיבלתי פרופורציות, אני כבר יודעת מה אני רוצה ולאן ואיך להגיע, אבל
אני יודעת שאני בגדר מטרידה, הלב שלי מטריד גם אותי, וזה לא בסדר אני יודעת
סליחה על עכשיו,
על הצורך שלי להתנקות מאוחר מכל העולם