איןליכח איןליכח איןליכח
(תןליכח תןליכח תןליכח)
**
אני כבר לא ארטי שאני מכירה. מה עובר עליי. שבת שעברה לא הלכתי לביכנס, לאף תפילה. שבת לפני כן, לא הייתי בבית. בחגים את כל התפילות התפללתי או בותיקין או בישיבה, לא פוגשת אנשים כמעט בכלל. אין לי כח לאנשים. אין לי כח לעצמי. אין לי כח לעצמי ולכן אין לי כח לאנשים. אני חייבת להצליח לצאת מהבית השבת, לפחות לקבלת שבת. הייתי אולי צריכה להשאר איתה שם, אוף.
פעמיים לא נסעתי, פעמיים ויתרתי וברחתי לשם. כי זה המקום האהוב שמקבל אותי תמיד ויש לי שם שקט ולבד וזה עוטף ואפשר לנשום סופסוף ולנסות לעשות סדר בתוך הכאוס הזה. אבל זו חולשה כי זה היה אמור לקרות אחרת.
(יש לי מקום, אבל צריך גם להתמודד ולא רק לברוח כל היום)
אני לא יודעת אם זה מה שמערבב אותי עד כדי ריסוק, או אולי יש עניינים אחרים שצריך לתת עליהם את הדעת.
מרגיש לי שאני פותרת בעיות חיצוניות ולא מעיזה לגעת בשורש.
(תבררי)
פתאום הבנתי את המושג 'מוחין דקטנות'. ממש כאילו מישהו הצר לי את מרחבי הנפש והשכל והכל רדוד. אין ללימוד ולתפילה לא טעם ולא ריח, רק בתפילות בישיבה משהו נפתח ואי אפשר לחיות ימים נוראים כל השנה, אי אפשר לחיות משיא לשיא, זה לא עובד ככה.
(והעניין הוא שזה גורם לי לא ללמוד ולא להתפלל וזה רע, רע מאוד.)
אני צריכה להתמסר, ללמוד ללכת את השגרה הזו, לטעום, להעיז ליפול. ליפול באמת. איך היא אמרה לי בלילה ההוא שהתקשרתי אליה בוכה וכבר לא היה לי אכפת מכלום. היא אמרה לי לפסוע אל תוך הערפל כי שם האלוקים, להיות מוכנה להתבלבל.
אני צריכה את פנקס הציטוטים שלי.
וגם חיבוק.
עוד מעט חורף.
ויהיה טוב.
אני מתגעגעת אליהן, ויש סוכות אז בעז"ה ניפגש. לפחות חלקנו.
אוף.
עוד שניה שבת.
הלוואי שיהיה לי כוחות לצאת מהבית.
הלוואי שיהיה לי כח.
הלוואי שאחזור לעצמי.
אני מרגישה דפוקה ומעוכה ככ.
(נמאס לי)
[מותר להגיב, בטאקט ועדינות.]
(תןליכח תןליכח תןליכח)
**
אני כבר לא ארטי שאני מכירה. מה עובר עליי. שבת שעברה לא הלכתי לביכנס, לאף תפילה. שבת לפני כן, לא הייתי בבית. בחגים את כל התפילות התפללתי או בותיקין או בישיבה, לא פוגשת אנשים כמעט בכלל. אין לי כח לאנשים. אין לי כח לעצמי. אין לי כח לעצמי ולכן אין לי כח לאנשים. אני חייבת להצליח לצאת מהבית השבת, לפחות לקבלת שבת. הייתי אולי צריכה להשאר איתה שם, אוף.
פעמיים לא נסעתי, פעמיים ויתרתי וברחתי לשם. כי זה המקום האהוב שמקבל אותי תמיד ויש לי שם שקט ולבד וזה עוטף ואפשר לנשום סופסוף ולנסות לעשות סדר בתוך הכאוס הזה. אבל זו חולשה כי זה היה אמור לקרות אחרת.
(יש לי מקום, אבל צריך גם להתמודד ולא רק לברוח כל היום)
אני לא יודעת אם זה מה שמערבב אותי עד כדי ריסוק, או אולי יש עניינים אחרים שצריך לתת עליהם את הדעת.
מרגיש לי שאני פותרת בעיות חיצוניות ולא מעיזה לגעת בשורש.
(תבררי)
פתאום הבנתי את המושג 'מוחין דקטנות'. ממש כאילו מישהו הצר לי את מרחבי הנפש והשכל והכל רדוד. אין ללימוד ולתפילה לא טעם ולא ריח, רק בתפילות בישיבה משהו נפתח ואי אפשר לחיות ימים נוראים כל השנה, אי אפשר לחיות משיא לשיא, זה לא עובד ככה.
(והעניין הוא שזה גורם לי לא ללמוד ולא להתפלל וזה רע, רע מאוד.)
אני צריכה להתמסר, ללמוד ללכת את השגרה הזו, לטעום, להעיז ליפול. ליפול באמת. איך היא אמרה לי בלילה ההוא שהתקשרתי אליה בוכה וכבר לא היה לי אכפת מכלום. היא אמרה לי לפסוע אל תוך הערפל כי שם האלוקים, להיות מוכנה להתבלבל.
אני צריכה את פנקס הציטוטים שלי.
וגם חיבוק.
עוד מעט חורף.
ויהיה טוב.
אני מתגעגעת אליהן, ויש סוכות אז בעז"ה ניפגש. לפחות חלקנו.
אוף.
עוד שניה שבת.
הלוואי שיהיה לי כוחות לצאת מהבית.
הלוואי שיהיה לי כח.
הלוואי שאחזור לעצמי.
אני מרגישה דפוקה ומעוכה ככ.
(נמאס לי)
[מותר להגיב, בטאקט ועדינות.]
)