כבר שעות.
לחץ בחזה. לחץ בכל הגוף.
מכלום. כלום כלום כלום.
מנסה להיות כאילו הכל בסדר.
אבל הלב עוד רגע יברח מהמקום מרוב לחץ.
ובאמת כלום.
סיוט לי לחיות איתי.
זה יותר גרוע מפעם. נראלי.
או שאני לא זוכרת טוב.
לחץ שאני יכולה עכשיו גם עשר שעות לשבת לבהות בנקודה ולא לזוז. מכווצת. מכריחה תצמי לא להכנס למצב הזה. מנסה לתפקד חלקית איכשהו.

כי מה? אמרתי כמה מילים אמיתיות באמיתי?
אפילו הרוב לא אמרתי בכלל. באופן לא מפתיע.
זה לא סיבה זה סתם טיפשות!
אין תקווה לי. בכלום. אני נוראית בצורה בלתי אמינה.


ומחר חג עם המשפחה. אם זה לא יעבור המצב יהיה רע מאד.
מאד מאד.
אפילו החבר'ה הקטנים לא מרגיעים כלום. בקושי יש לי כח להתייחס אליהם בצורה מינימלית.


...
סליחה, הייתי חייבת לפרוק איפשהו.
אני בסדר. איכשהו. משתדלת.
יעבור. בע"ה.