אז ככה..
לא נעים לי כל כך לומר. אני באמת אוהבת את אחותי ומעריכה אותה, אנחנו ביחסים קרובים ויחסית טובים.
א-ב-ל אני די עצבנית עליה ואני חייבת להוציא את זה.
מי שמכיר אותי מפה כבר יודע שאני נשואה ללא ילדים. אחותי נשואה עם 5.
יש לאחותי קטע מוזר כזה שהיא לא מכינה הרבה אוכל.
היא תמיד מכינה כמויות משונות, או שהיא מכינה הרבה, אבל מחליטה שדוקא להגיש בארוחת שבת - שמים מעט.
אני טיפוס לארג', אין סיכוי שאזמין אנשים ולא אכין כמות נכבדת ברמה כזו שלאנשים יהיה נוח להעמיס.
אני אמנם לא אירחתי את אחותי לשבת מעולם, כי אין לנו אפשרות לארח 7 נפשות.
מאז שאני מכירה את עצמי אני עוזרת לאחותי. היא מצידה תמיד מארחת בכיף, לא עושה עניין, מצד שני כשהיתי רווקה היא היתה מנצלת את בואי לעזרה "על הדרך". נרדמת ומשאירה אותי עם הילדים כתינוקות, פתאום יש שיעור אז "אכפת לך להשאר לעשות ביביסיטר? "
מסנג'רת אותי לרדת עם הילדים לגינה, ותמיד עזרתי. אף פעם לא אמרתי לא. תמיד עזרתי לקפל כביסה, להכין לילדים ארוחות ערב, מגיעה באמצע שבוע ומכינה יחד איתם משהו במטבח, עוזרת להשכיב לישון, בקיצור? מגיעה והופכת להיות עוד יד בבית...
תמיד נהניתי מזה. אבל התחתנתי. ומאז כמה פעמים היא עשתה לי קטע דומה עם בעלי, למשל קבענו שנקפוץ בערב לבקר, ובעלה יצא לאנשהו, ואז היא יושבת איתנו אחרי הרדמת הילדים קצת, ופתאום היא אומרת אכפת לכם להשאר עוד שעה אני בנתיים אלך להצטרף לבעלי? כל מיני קטעים לא מתאימים.
בקיצור- לאחותי אין "לא נעים לי". הכל נעים לה , איתי הכל מותר.
מאז העמדתי את הקו באופן יותר ברור. אני גם שוחחתי איתה על תחושת המובן מאליו, וגם התחלתי לומר לא וכיום היא באמת לא מקפיצה אותי לשום עזרה (ואנחנו גרות במרחק של כשעה נסיעה!!) הבינה שזה שאין לי ילדים ,לא אומר שאני זמינה כמו פעם, ובטח שלא אומר שאני אמורה לנסוע שעה שלמה עד לשם רק כדי לסייע לה עם הילדים.
הדבר היחיד שנשאר-
בגלל שאני ובעלי אוהבים שפע ושולחן עשיר, והילדים שלה שיהיו בריאים אוהבים לאכול, הבנו שאם אנחנו נוסעים שבת אז אין יותר מידי כייף והנאה בשולחן שבת, אז כבר מלפני כמה שנים התחלתי להביא בעצמי אוכל. מכינה כמה סירים, או כמה מנות. אף פעם לא משהו אחד קטן. תמיד באתי עם כמה מנות, אחת מהן תמיד מנת בשר או עוף, בד"כ עוד שתי תוספות לפחות, ותמיד עם קינוח או שניים.
בקיצור - מגיעה בידיים מלאות.
מאז- כל פעם שאחותי מזמינה אותנו לשבת או חג, או שאני מציעה שנבוא כדי לבלות איתם, היא תמיד אומרת לי כמה משפטים אחרי שמסכמים שנגיע ומתי- "אבל את תביאי איתך אוכל נכון?" "אבל את תביאי איתך את האוכל הטעים שלך נכון"?
היא אף פעם לא מחכה לאחר כך, גם אם נקבע שבוע וחצי קודם, היא מייד באותה שיחה תבקש שאביא אוכל. היא לא עושה את זה בצורה לא נחמדה, אבל זה כבר מגיע לרמה שזה מרגיז אותי, ולא בא לי לנסוע אליה, כי לפעמים בא לי לנסוע ולהרגיש אורחת!
גם ככה אני שם משחקת עם הילדים, עוזרת לה לערוך, להכין סלטים, להוריד ולשטוף כלים, אז גם תמיד אני צריכה להביא חלק מהאוכל?
את באמת לא יכולה להתמודד עם עוד שני אנשים כשאתם גם ככה שבעה?
למה בגלל שהתרגלת שאני תמיד מכינה כמויות אני חייבת תמיד להגיע אחרי שאני מכינה שבת, עוד יותר מאשר הייתי מכינה אם היינו רק בעלי ואני?
לא מזמן אירחנו את המשפחה שלה עוד באמצע שבוע בערב לארוחה, היא הציעה להשתתף כספית, ואמרתי לה נראה כמה ייצא, מתוך נימוס, אבל חשבתי שהיא תציע שוב. אבל הגיע הערב, הם אכלו כשובע, ובסוף נסעו והיא לא אמרה מילה על השתתפות כספית בזה שבעלי ואני אירחנו 7 נפשות אצלנו על חשבוננו.
אז בכייף ,כמובן שלא אמרתי לה מילה, והכל באהבה, אבל מנגד, אם אני באה אלייך להתארח שבת- אולי פעם אחת תגידי לי משפט כמו- והפעם אני לא רוצה שתביאי איתך שום דבר! עליי הכל! אני מכינה את הכל ורק תבואו להתארח בכייף!
לא רק שהיא מבקשת שאביא אוכל, גם מצידה היא תמיד מכינה כמויות הזויות (לא הגיוניות לכמות האוכלים) , וגם כשאני מביאה כמות גדולה כדי שתוכל לשים על הפלטה כמות מפנקת, היא שמה איזה רבע ממה שהכנתי וזה מכעיס אותי. גם טרחתי, גם את לא הכנת הרבה בכלל, וגם אם אני מכינה מלא שניצלים את שמה לי 7 שניצלים על הפלטה כשאנחנו 9 אנשים??
אמרתי לה, תקשיבי למה שמת כמות פחותה ממספר הסועדים?? הבאנו קילו וחצי שניצלים את יכולה להוסיף בכיף.
אז היא התחילה לומר שאפשר לקחת מהשניצלים שיש בחוץ. (הקרים) .
בקיצור, אני באמת לא מבינה את זה.
אני מבינה שהיא לא מתה על לבשל. שזה מעייף אותה לעשות את זה כל שבוע לכל כך הרבה אנשים.
אני אוהבת לפנק, אני נהנית שיש הרבה אוכל, ואני מעדיפה להכין כדי להיות רגועה ולדעת שאני יכולה למלא לי את הצלחת בלי רגשי אשם שלאחרים לא נשאר (מה שבד"כ קורה כשהיא מכינה אוכל לבד. וגם אם אני עוזרת מה שהיא מכינה תמיד אפשר לקחת רק כפית מהסלטים כי אחרת לא נשאר כלום לאף אחד אחר)
אני מבינה שבשבילה זה גיוון ממה שהיא מכינה, ושהבישולים והאפיה שלי טעימים להם מאוד, וזה מחמיא לי ומשמח אותי לראות אחרים אוכלים מה שהכנתי ונהנים.
אבל אני לא מבינה למה זה חייב להיות כ- ל פעם שאני מגיעה לשבת?
פעם אחת אי אפשר להגיד לעצמה שהיא תעשה הכל ותעשה יותר בכמות כדי שאנחנו נוכל לבוא בכיף ולא לעשות יציאת מצריים עם הסירים הקופסאות והתבניות?
איך היא לא מרגישה שלא נעים לה ממני? לנצל כל פעם את זה שאנחנו מגיעים רק כדי שהיא תוכל להוריד מהבישולים ?
והכי באסה, שבגלל זה אני מתחילה לחשוב פעמיים כשבא לי לבוא אליה לשבת.
זהו פרקתי.
