רוצה לשאוף עשן סמיך, כזה שמתפשט בגוף ומרגיע ומחמם
היצר רע ויודע שרע לו. ככ משתוקק ככ צמא לחרטה, לכאב, לבילבול חושים וחוסר שליטה עצמית.
לעזעזאל.
או איך שלא כותבים את המילה הזאת.
הרגשה כזו של חוסר תכלית ומימוש.
רצון כזה של לחיות את החיים כמו שהם חיים בחיים כי מה נשאר חוץ מהחיים עצמם?
ואיך אפשר לממש אהבה ככ גדולה שכלואה בלב, כי אין את מי לאהוב שיחזיר אהבה שלא תלויה בדבר?
ולראות דברים שנחרטים בליבו של אדם תמים שלא ידע ועכשיו נחשף וכבר לא תמים.
וחבל שהביישנות רותחת בלב ומכסה את כל האישיות הקסומה שמנסה להתפרץ אבל לא מצליחה.
ואז היא התאהבה ולא יודעת במה, כי הכל ככ מקסים ויפה שאת הכל אפשר לאהוב אבל מי יואהב אותה שהיא כלואה באזיקים של אשמה וכן, חזרנו ליצר הרע כי הוא סיבת הסיבות לעצבות, לדיכאון ולזה שאני כותבת ככה בשיגעון.
