הבנתי שאסור לי לפגוש אותה בחברת אנשים מסויימים.
ושכשאני אפגוש אותה אני אתחיל לבכות.
רק המחשבה עליה מעלה לי דמעות.
אני כן רוצה לפגוש אותה. אני כן. אבל לבד.
(תנמיכי ציפיות מאמי, לא יקרה. אין סיכוי.)
והבנתי שאני באמת חוששת סתם.
אבל החששות לא נעלמים.
והבנתי שאני חייבת לישון דחוף.
והבנתי שאני חייבת להגיד להשם יתברך תודה ענקית ענקית.
אני אומרת. תמיד. משתדלת. ובכל מקרה שום מילה או מעשה לא באמת יוכל להודות כל כך.
והבנתי שאני ממש רוצה לזרום ולהסתכל חיובי על כל דבר שיהיה, אבל קשה לי ממש לעשות את זה.
ואוף.
לילה.
לילה טוב יותר.
(ושאני אצליח לישון כי הראש מה זה לא בכיוון של לאפשר לי לישון עכשיו נראה לי...)