הגיע הזמן.
היא היחידה שמבינה אותי כשהשרוול עולה לו קצת הרבה מעל המרפק
היא היחידה שלא מנדנדת לי ש"*****! החצאית הזאת ממש קצרה! לכי תחליפי!!"
היא היחידה שלא פותחת זוג עניים מופתעות עד שהם כמעט יוצאות מהחורים כשהיא רואה אותי בלי גרביים
היא היחידה שקולטת שלילדה בגילי הגיוני שיהיו ספקות והדרדרויות
היא היחידה שעושה את החיים האלה קצת פחות מחורבנים
אז תודה לך אחות, אני בדרך אלייך
אני הבכורה
ומי שהיה הכי מבין אותי בעולם, דוד שלי שמת.
אלוהים אוהב לקחת את הדברים הטובים ולהשאיר אותנו בלי כלום
אתם תראו את הסדרה בהסתורה? בכאן 11
כמה באמת תופעת מסיבות האנוסים באמת קיימת?
מתיר עגונות.
בוודאי שהתופעה קיימת והיא לא נדירה, אבל אני לא חושב שהיא נפוצה מאוד.
זה אולי עדיין קיים אבל פחות ופחות.
שאני יודע שהוא קיים
כאילו אני לא אצליח באמת למחוק את קיומו מהראש והרגשות שלי
ואז
יש את תורתו ומצוותיו
ואם לא
אז שאלות פילוסופיות
שבסופן
הרבנים תמיד צדקו וכל מה שהם השתילו לי
ואז הבחירה לצאת
לשחרר מהכל
תמיד תהיה מלווה באשמה.
ואז זה כבר לא שווה את זה
ואז אני נשאר באותו מצב
לופ.
השאלה איפה הקושי מתבטא אצלך בדיוק ואיך אתה מתמודד איתו?
האם זה מקדם אותך או מרחיק אותך?
איך זה מסתדר עם הסביבה?
אם הוא קיים,
אולי הגיע הזמן שלך להשתחרר ממה שלימדו אותך ולברר את האמת באמת.
אתה חופשי.
יש לו אתר ומלא שיעורים.
וגישה שאולי תיישב את דעתך .
נותן מורכבות לאלוהים ולמציאות
למגזר שממנו הגיעו.
אני לא חושבת שנכון לקשר בין רמה אמונית ודתית לבין אסונות.
תשובה סליחות וכו' ועם כל המחשבות והרגשות בלב?
השנה לא (או עדיין לא) התמודדתי עם הרגשות האלה.
כנראה הזמן עושה את שלו, ויותר ויותר ברור לי שהסליחות הן לא כלפי ה' או ביחס למצוות.
אני גם לא מאמינה במצוות או שמישהו בודק אותן, וכל הצ'ק ליסט הזה לא בשבילי ומרגיש לי קטנוני .
אם כבר אווירת סליחה אז יותר ביני לבין עצמי והסובבים אותי, לא כלפי אלוקים.
לכזה שלא מופיע בתפריט הראשי.
בעז"ה תכף תשובו 
, טוב לראות שלא כותבים פה הרבה...
.
בא לי כבר לשחרר.
לתת להכל לקרוס.
להישיר מבט אל המציאות ולהפסיק להתחבא.
