(אפשר. תודה לך.)

בלית ברירה, ואם המצב מאוד קשה, אפשר לפנות לסיוע דרך הפייסבוק של המשטרה.
אם יש אדם מבוגר מבחוץ שיכול לעזור עדיף (מורה, מדריכה, יועצת, שכנה, סבתא, דודה), זה דבר שצריך

לדאוג לו ולא לתת לשנים להימשך ככה. הכי טוב זה להיעזר במבוגר, אך אם אין אפשרות כזו אז תאיימי על ההורים

שלך שאם זה יימשך והם לא יטפלו בזה את תפני למשטרה.. מחזק אותך מפה!! את יכולה להיות חזקה!

מה איתך?

מקווה שהכל טוב..

(ומי זה שחובל בך?)

אני לא קשורה כבר לשום מקום, אוקיי?

ברור שאני ארגיש לא קשורה. גורמים לי להרגיש ככה.

מעיפים אותי מכל מקום ולא נותנים לי להרגיש טוב עם עצמי.

אני צריכה ים איתה.

אני צריכה שתהיה פה. אני מפחדת להתקשר כבר.

גאד. לא רוצה שתעשה את זה.

אני צריכה לסתום ולא לדבר על זה עם אף אחד. אולי יהיה יותר טוב ככה.

(ברור שלא יהיה. למה את חושבת שכן.)

גם על זה אני חייבת לסתום, לא באלי טרור אכילה כמו שהיה אז. לא מתאים לי.

אני צריכה שפיות.

ולדעת לא להכביד על עצמי יותר מידי. לשחרר.

אני צריכה לעשות המון דברים, והנה, אני פה. שוב.

קשה לי לעשות הכל. אני עמוסה מידי נפשית בשביל זה.

(בואו ניעלם.

ולא, אני לא אגיד לאנשים איפה אני.

לשדר שהכל בסדר. לשדר שהכל בסדר.)

קשה לי לקבל. מאוד.

בצדק, אבל זה לא ישתנה. ובכל זאת קשה לי.)

זה פשוט דבר שלא ישתנה ואני שונאת אותי בגללו.

ואין לי מושג איך לקבל אותו.)

יש לי מן צורך כזה, די מטומטם, להרגיש ילדה קטנה שוב. רק לרגע.

שמישהו יכין לי שוקו כמו שאני אוהבת, ויכסה אותי בשמיכה, ויקום כשמישו ינסה להרוג אותי בחלום.

רצון אדיוטי כזה.

לחזור לתמימות של פעם. 

אז נכון, יכול להיות שהתבגרתי מהר מידי. בגלל מה שקרה, פשוט לא הצלחתי לחזור להיות ילדה קטנה של אבא.

ראיתי דברים מוקדם מידי, שמעתי דברים מוקדם מידי, ודאגתי להכל מוקדם מידי.

חסכים של ילדות? חסכים של ילדות.

ברור שאז, בכל השנה, היינו המון אצל שכנים ובאזכרות ישנו שם גם.

ולא כי רצינו, אלא כי פשוט זה מה שהיה. שמו אותנו עם תיק אצלם. עד יום אחר כך בצהריים. כשחוזרים מהגן.

ודווקא אז, כשלא נרדמים מהפחד שיקפוץ אחד כזה מהחלון, אף אחד לא שם.

אני יודעת שזה מטומטם,

אבל אני רוצה לחזור להיות ילדה קטנה. אפילו לרגע.

להיות ילדה של אבא.

אהובה.

הלוואי.

תודה לך. כלכך.)

לעלות בשביל שמוביל לשם, והעלייה תלולה, ואין אוויר כמעט, אבל אני רוצה זריחה.

ישבתי שם. בנקודה גבוהה ביישוב. רואים משם את הים.

וזריחה.

ואוויר קריר.

ונעים ונקי אחרי מקלחת.

ובוקר.

יש משהו ממש מדהים בשמש שלוקח לה זמן לצאת, אבל תוך כמה דקות היא פשוט מלאה. עגולה ואדומה.

אני והזריחה ושירים.

ואוויר.

ולנשום את הבוקר.

גאד. זה עשה לי טוב.

פעם היה לי אחד כזה קרוב לבית. כשקשה ללכת לשם, להתפלל, להקשיב למשהו באוזניות, לדבר עם מישהו.

להסתכל לאופק הרחוק והמקסים.

היום אני במקום הרבה יותר פרקטי, אבל זה חסר לי.

פיצית. תתאפסי על עצמך רגע. אוקיי?

לא, להתאפס. אל תישאבי לשם. תשנמי עמוק ואל תרעדי כמו מטומטמת.

זה עוד פיגוע שקרה, אוקיי? זה כבר דבר שבשגרה ואת פשוט צריכה להירגע ולנשום עמוק.

שימי שירים לעצמך בפול ווליום, ותתנתקי מהכל. לא, להתנתק מהכל. פשוט אל תחשבי על שום דבר.

תחשבי על הטיול זריחה שהיה היום. היה טוב, נכון? שדבר אחד לא יפיל אותך.

תרגישי מה שהרגשת רק לפני כמה שעות. את האוויר הקריר, את הבוקר. 

ולנשום. לנשום. לנשום.

את יכולה לנשום. את מסוגלת לנשום. את מצליחה לנשום.

אני יכולה לנשום. 

אני יכולה לנשום.

אני יכולה לנשום.

גאד. אני גמורה.

(אלוהים, מה לעזאזל.

אני באמת לא מבינה כבר.

אם זה נראה לך מגניב,

אז פשוט תדע שלי נמאס. ולא, זה לא מגניב.)

פעם..

הייתה פעולה ממש טובה ונהנתי. והיה לי טוב לרגע.

חניכות שלי מתוקות, ומזל שעברתי.

אז למה בעצם רע לי עכשיו? אינלי מושג. ורע לי.

סיכמנו ששבוע. אני עומדת להשתגע ועבר רק יום אחד.

תסבירו לי איך אני אשרוד שבוע.

לי אין מושג. באמת.

אני רוצה לחיות. 

ולהכנס למיטה ולהתכרבל שם בתנוחה עוברית ולהרגיש חיבוק.

אני צריכה חיבוק. ואדם שיבין.

אל תעשו איתי הסכמים. אני לא עומדת בהם.

קשה לי איתו. ממש. ולעזאזל, למה שיהיה מישו שיעזור לי להצליח. 

ולחנוק ולחנוק ולא להגיד כלום כדי שלא יעשו את זה.

קיבלתי 100 בספרות. באמת שאני גאה בעצמי. 

עוד שבוע מתמטיקה, אני נראלי ארד ל3 וזהו. נחסוך לעצמי עוד כישלון.

(אל תגעו בי אלא אם כן אני מאשרת את זה.

כל מגע מקפיץ לי את הדופק. את פשוט די. זה מכאיב לי.)

אני צריכה לשחרר, לא לדבר עם אף אחד, ואולי ללכת לשם למרות שאני מפחדת.

למה התגובות מהסביבה כל כך מעניינות אותי ומפחידות אותי.

לעזאזל, אני צריכה לעשות מה שלי טוב ולא לפי מה שהסביבה חושבת עליו.

(לא לדבר איתה ואיתה ואיתה ואיתה כי פשוט די.)

מתי אני אפסיק לחיות בשקר ובשביל כלום.

אני רוצה. אני רוצה. אני רוצה. שמעתם? אני רוצה.

אני פשוט מפחדת ואין לי אומץ.

(קופצות פרסומות על הקרן למשפחה מהשריפה.

ילדים בתוך שקיות של זק"א.

בוכה לי. אני לא יודעת איך להכיל.

לעזאזל. הם היו שם גם. אני ראיתי אותו.)

באמת שנמאס לי.

נמאס לי מהמקום הזה. נמאס לי מעצמי.

נמאס לי מהחברה.

נמאס לי שאני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי למקום אחר. יותר טוב.

נמאס לי שאני כלום.

נמאס לי להיות שמנה.

נמאס לי לחשוב על זה כל הזמן.

נמאס לי שזה מה שאני עושה לעצמי.

למה לא באמת?

הוא עוד רגע יישבר.

אני מגעילה לאנשים. אני יודעת.

תברחו ממני. בבקשה. חלק כבר עשו את זה.

לעזאזל, אף אחד לא יבין.

תיעלמי. זה לא יפריע.

השיר השני עודה לי לבכות כל הזמן. לפעמים אני שומע אותו בלופים.

זה רק מקריס אותי יותר.

אוף סליחה. לא התכוונתי לגעת בנקודה הזו.

בואי.

חיבוק.

תודה לך.

וסליחה שאני תמיד מגעילה אלייך.

ואני רק רוצה מיטה ופשוט להתכרבל שם ולהיחסם להכל.

למה אני צריכה להכיל הכל, לעזאזל.

וברור שלא יהיה אף אדם להתקשר אליו ולצרוח ולבכות.

לנשום. לנשום. לנשום.

מרגיש לי רע, אבל זה בכל זאת קורה.

היא רוצה להגיד לאמא לקחת אותי לבדיקות אוף.

לפעמים אני פשוט לא מבינה את עצמי.

ניסיתי. הלוואי ודי.

הכנתי לי שוקו כייפי ממש והתחממתי קצת.

וסה"כ יום יותר טוב. ואפילו לא עשיתי כלום שזה טוב ממש.

היה מבחן סביר למרות שלא למדתי, נקווה לטוב.

חניכות שלי חמודות ובאמת טוב שעשיתי את המעבר. רק חבל לי שאני צריכה להוציא את הגרון כדי שיקשיבו.

קצת קשה לי איתה, אבל הלוואי ויסתדר. אני צריכה ללמוד לשחרר ולקבל שגעונות של אחרים.

ישנתי המוןהמון ואני עדיין עייפה. ואינלי מושג מה קרה לי לעזאזל. אני חוששת שיש לי שוב מונו או אנערף מה.

אני מתאזנת טיפה ואוכלת פחות, וזה נהדר. רק שיפסיקו לעקוב אחריי.

מחר אולי ירושלים.

ויהיה לי חיבוק לברוח אליו. (קבלו בהבנה, טוב? אני מתהפכת ברגע ורגע צריכה אחד ורגע נרתעת.)

אני צריכה לעשות איתה הליכות ואיתה מתמטיקה כמו שקבענו.

(שיהיה לי טוב. שיהיה לי טוב.

החודש מתיש אותי, והלוואי ואבכה ואשחרר הכל.)

מתכווצת לי הבטן מלחנוק את הדמעות.

אני צריכה שיצאו, וכלום. שביתה. מה קרה לזאת שבכתה מכל דבר שטותי. בכתה מלאכול, בכתה מהערות של אבא ואמא, בכתה מהכל.

אני צריכה שפיות. כמה עוד אני אוציא את הכל על הידיים והשיער.

אני חייבת שיהיה פה אדם שיקשור אותי. שלא יתן לי לברוח.

קראתי לא נכון, והיא עשתה את זה בגללי.

תזכירו לי לא לתקשר עם אנשים כשאני עייפה.

המצפון.

אני חייבת להפסיק לפחד להקיא.

וגם להפסיק לדבר עם אנשים, זה חשוב.

מותר לי לסנן. מותר לי לסנן.

תקלטו, מותר לי.

כואב לי שהתנתקנו, ונראלי זה הכי טוב בשבילה.

אני לאט לאט מתנתקת מכולם.

כמה עוד אפשר.

כמה אני נואשת לטיפת הכלה.

כמה שלא תהיה כזו, כי למה כן.

היי שקטה

כמה אפשר לשטוח

את הפגיעות בלי לחשוש

מהשפלה.

לסתום. לסתום.

פיצית, די. די.

היו שלום?

קפה, עם חלב סויה שעושה לי עכשיו טעם לוואי. אולי זה בגלל הטסטר צ'ויס.

בכלל רציתי שוקו ולעזאזל עם הרגישות הזו לחלב.

כמה אנרגיות אני עוד אצטרך להוציא על החודש ארגון הזה. כאילו שיש לי אנרגיות מיותרות. חודש ארגון יקר, אין לי. כמעט יצא לי בכי ליד הקומו ומזל שלא.

איך הכל יכול להתהפך ברגע ואני תוהה לעצמי מה זה אומר. 

בואו ננסה למצוא דברים טובים שהיו היום?

- קיבלתי ציון ממש טוב באנגלית ותושב"ע.

- ישנתי המון שעות בלילה ולא הייתי ככ עייפה כל היום.

- הכיתה שלי מצחיקה ואני לומדת להעריך את המחנכת ממש.

- הבנתי קצת במתמטיקה ויש תקווה שאני אספיק להשלים את החומר עד המבחן שיש עוד שבועיים אם אני אתעקש עם עצמי.

- חזרות מתישות מתישות אבל חניכות שלי מתוקות ובאמת טוב לי איתן. הלוואי וישתפר עם המדשית.

- הקומו מושלמת והיא באמת מקשיבה ומחבקת כשצריך. וואו כמה זה חשוב.

- פגשתי אותה במקרה בחתונה וזה עשה לי נחמד אחרי החזרות.

- צילמנתי תמונות ממש מתוקות.

- אני מאוהבת בנווה.

- אכלתי היום ארוחת צהריים וזה בערך פעם שלישית שזה קורה באולפנא.

דיברנו טיפה אתמול וזה מצחיק עד כמה היא לא יודעת כלום ומנסה לעזור בלי לדעת במה אני צריכה עזרה.

כילו, לטעון שאני לא ילדה בעייתית זה נכון. פשוט זה טיפה יותר מורכב ואני לא יכולה להגיד לה את זה.

לאף אחד אי אפשר להגיד ואני פשוט נחנקת עם זה. מעניין מתי.

אני חייבת את זה לעצמי רק ממש מפחדת.

אני צריכה שמישהו ייתן לי יד ויתחיל איתי את כל התהליך הזה ולא יעזוב אותי עד שאהיה בטוחה שזה הכי נכון לי. כלומר, אני יודעת שזה הכי נכון לי פשוט קשה לי עם זה ועם המורכבות של זה.

וכן, שיהיה מספיק חזק כדי להרים אותי כשאקרוס. אני שמנה, הוא חייב להיות חזק.

המחשבות הורגות אותי ומערבלות לי את הבטן.

להקיא כוס קפה זה חכם?

תודה לך.

עשית לי טוב עכשיו.

כמה אפשר להיפגע תגידו לי.

אפליקציות-בשימוש לאחרונה-מיגון מאנשים-מחק-האם אתה בטוח?-אישור-מוחק-התקן מחדש-מוריד-ההורדה בוצעה-התקנה-הותקן.

אני צריכה להיחסם להכל וכמה זה קשה.

אם האנושות לא בורחת ממני אני אברח ממנה.

כשזה יקרה, הגיוני שבקרוב גם, תדע שיש לך חלק לא מבוטל בזה.

כן, אתה יכול לשמוח. הגיוני שזה מה שרצית שיקרה.

תתמצפן כי תראה מה עשית בזה לכולם.

איך שהכל מתהפך לי ברגע.

אני לא מצליחה לשכנע את עצמי שזה לא שווה את זה.

ושלעזאזל הכל אני חייבת לנשום. ועמוק.

זה מתפוצץ לי שוב בפרצוף וכמה אפשר.

איפה כל מה שרציתי שיהיה.

להתראות?

הזוי עד כמה היא לא יודעת כבר כלום.

אף אחד כבר לא יודע. ברור שיראו משהו, וחוץ מזה כלום.

אני גם לא טורחת לנדב מידע.

שתיקות מחרישות אוזניים.

הבכי עומד לי ככה בקצה ואני חונקת וחונקת וזה רע. אז למה בעצם?

אין לי שום לגיטימציה להתלונן על דברים שאני גורמת לעצמי, ואני בכל זאת עושה את זה.

מזל שיש מחק ואינספור תירוצים.

הכל כואב לי ונמאס לי להתאמץ שיהיה טוב וכלום לא קורה.

קורה, אבל קצת מידי בשביל שאתכחש כדי לא להתאכזב ולקרוס.

הכל מזוהם ואין לי מושג מה קרה באצבע ביד, אבל כואב לי לגעת.

כואב לי לגעת בעצמי ואני צריכה מישהו להתפרק לו עכשיו ואף אחד לא ער.

למה שיהיה אותי עד הבוקר ואין לי כח יותר להיות חזקה ולהגיד לכולם שהכל בסדר. אני מעולה בלשכנע את עצמי ואת הסביבה בדברים לא נכונים. יופי פיצית, מאוד בוגר.

כמה אני עוד אקריס את הסביבה. איך אתם לא בורחים ממני.

אני רוצה שוקו שישרוף לי את הגרון.

מיציתי.

וניסיתי. באמת שניסיתי.

לא כדאי לך.

סליחה שאני נותנת לכם להיפגע ממני. תברחו ממני.

ובכלל, למה אני כותבת כאן. זה עושה התראות ליותר מידי.

נמאס לי שאני צריכה להתאים את עצמי אליה.

מה קשה לך. באמת. למה רק אני אוותר על דברים ואת תעשי מה שאת רוצה ולא תזיזי כלום.

אז אולי אני אשאיר אותך לבד להתמודד איתן ולגמור הכל כשאני אלך ללמוד למתמטיקה. לא הוגן מצידי, נכון?

אני חייבת לדעת להיות אסרטיבית. ולעזאזל, שלא תבוא ותגיד לי שאני לא משקיעה מספיק ולא נראה שהסניף חשוב לי.

כי כשאת תלכי מוקדם ולא תסכימי לצאת רבע שעה מאוחר, אני אהיה עוד 45 דקות עם חניכות ועוד כמה שעות בסניף כדי שתישאר כמה שפחות עבודה. זה יזיז לך? למה שיעניין בכלל?

אלוהים. נגמר לי ממנה.

וחשבתי שמתחיל להסתדר.

(#גמרנו את הריקוד.

#גמרנו את העלון.

# הקיר לא יצא כזה מזעזע כמו שהיה נראה בהתחלה.

#הבנתי ממש באנגלית.

# התחלנו מאוחר.

#היא באה לבקר אותנו ואני שרופה עליה ככ.

#הן היו ממש בסדר.

#היה משעשע סה"כ עם הקיר.)

אין למי לבכות.

אין למי לצרוח.

אין חיבוק לא מכאיב כשאני הכי צריכה.

(כמה זמן ייקח לי לקרוס לגמרי לגמרי.

יש לי הרגשה שמהר ודי להגיד שאני מתה. אני יודעת את זה והלוואי וזה יהיה באמת באמת.

איפה כל מה שרציתי.

אנשים בורחים ממני ונוציא משם שם את כולם. לא שיש שם מישו. אבל בכל זאת.

ייקח כלום זמן עד שאפסיק להיות פה ואפסיק להטעין סוללות ולא היה תקשורת ואנשים, סליחה. באמת.

סליחה שהקרסתי אותכם, ושלא התחשבתי, ושהכבדתי, ושאני כזו נוראית והייתם צריכים לסבול אותי. למה אני מכירה אנשים בכלל.

וסליחה שאני אני.)

זהו?

הלוואי.

שיפול ברק מהשמיים ולא תהיה לי סיבה לפחד ושיהיה אדם שיעשה את זה ביחד איתי כי אני מפחדת.

אני ילדה קטנה. ומפחדת מכלום.

לעזאזל הכל.

די לבהות לי בארטליין שיש לי על היד. זה מציק.

תזכירו לי לא לדבר יותר. פשוט לשתוק.

משחק השקט. דממה.

(מטומטם שאני כבר לא אוכלת ולמי אכפת.

אני צריכה לרדת בערך 10 קילו כדי להגיע למשקל שאני אמורה להיות בו.

קדימה לעבודה. ונתחיל להקיא ולא נאכל יותר כלום וזהו.

בחיי שנמאס לי ואף אחד לא מבין.

אין למי לצרוח.)

אני באמת לא מבינה אותה ומגיעות לי תשובות להכל.

אני רוצה להיעלם.

אני שונאת אותו. אני מסוגלת לחנוק אותו.

ערב צוות עוד מעט ואני על סף קריסה חד סטרית.

שיהיה.

נגיד שהכל בסדר, או שלא נגיד כלום.

הכל כרגיל. הכל כרגיל. הכל כרגיל.

למה שלחתי לה. אוף. אוף. איך עוזבים אותה שוב בלי.

אני צריכה ללמוד לרסן את עצמי. ומהר מאוד.

איך לעזאזל זה לא נגמר. באמת שניסיתי.

לנשום עמוק. 

לנשום עמוק.

לנשום עמוק.

את טובה. 

את טובה.

את טובה.

מתי אני אפסיק להאמין.

הכל שקרים של עצמי כדי לכסות על משהו נוראי בקנה מידה עצום.

יום אחד זה יקרה.

(קורס לי מידי בלי שום סיבה הגיונית.

יש סיבה. אני מתכחשת אליה.)

די לרעוד. די.

פשוט לנשום ולא לעשות כלום.

אלוהים, קשה לי. לא רוצה שיגיע לשם שוב.

יש לי חודשיים להשלים עם העובדה שאני כנראה לא אלך לחתונה.

כואב לי.

זה לא יתקבל ולא ירשו לי לא להגיע, אבל לעזאזל.

אני לא מוציאה את האף מהבית.

לא רוצה. לא רוצה. לא רוצה.

ישנתי היום די הרבה. למה אני ככ גמורה.

לילה לבן ואני בלי כוחות לכלום.

אני רוצה חיבוק ושוקו של אבא. ושיהיה כאן מישהו שלא יתן לי ככה לקרוס.

חה, אין מישהו. תראי מה קרה לך אתמול, מפגרת.

אני רוצה להתקשר אליה ואסור.

שתיקה.

מכתב מאבא ואמא באמצע הלילה והייתי עם דמעות.

והפתקים של הצוות ככ עושים טוב בלב וגאד, אני אוהבת את הקומו. היא מושלמת ככ.

מה היינו עושים. מה.

מי הדביל שנתן לבנות להסתובב עם רובה צעצוע שעושה רעש לידי.

הן היו גרועות ממש, והשתפר אחכ.

וחיימשלי הן. באמת.

איך ישנים. אני צריכה להיעלם.

כוויה בלשון, תלשתי חתיכה מהעור וכואב בטירוף. תקשרו אותי.

קשה לי שהוא משפיל אותי.

רועד לי מתשישות וחולשה ואני רוצה להקיא הכל. למה אכלתי.

להתעלם. לנשום עמוק. זה נגמר היום לפנות בוקר.

ולא לעשות את זה למרות שמתחשק. אני אסבול ככה כל הערב.

ושלא.יגעו.בי.

אני אוהבת אותך

ואני בוכה

בעיה רצינית שככה זה כאב

היא מתה.

המצב שלה היה יותר טוב השבוע ומה קרה השבת.

למה ילדה בכיתה ב צריכה לקבור את אמא.

למה אלוהים ככ רע. זה לא פייר. לא מגיע להם.

אז, בפורים, קפצנו להביא להם משלוח מנות. 

ואבא בירך עם דמעות בעיניים שהיא תבריא ושהכל יהיה טוב.

וברכות של אבא בפורים זה וואו. זה פשוט קורה.

הוא התארס, ולהוא נולדו תאומים אחרי שהוא בירך שנה ולא נולד ועשו בית דין ושנה אחכ בדיוק אחרי 9 חודשים תאומים, ולאמא לידות קלות.

ומה עכשיו? כלום?

תסבירו לי למה היא פשוט מתה.

למה רצו להרדים אותה.

למה הריצו אותו הביתה מיד במוצש כדי שיפרד ממנה.

למה היא נפרדת בשבת מהילדים.

למה שוב ידעתי בדרך לא מסודרת.

ואין בכי. כלום. הכל בפנים, ואין עם מי לדבר.

ישבנו איתה טיפה ועם הרכז נוער שראה אותנו ובא לשאול אם אנחנו בסדר.

והיישוב דממה. כולם בהלם.

אלוהים מה|צורח| תסביר לי למה אנשים טובים מתים על ימין ועל שמאל.

למה אני לא מצליחה להתנתק.

למה אני כאן.

בעיה רצינית שככה זה כאב

אור ואור ואור.

באלי לראות אותו גם.

למה כולם רואים ואני לא.

ובכלל, היה היום קצת יותר טוב.

החוסר מוכשרות. בעע.

שנפסיק לקשקש ונלך למתמטיקה?

אלוהים, שלאנשים שלי יהיה טוב, בסדר?

מעטפה עם מכתבים בכיתה.

כמובן שלפיצית לא יהיה כלום חוץ מ2 מאולצים, נכון?

למה שמישו ירצה להיות לידי בכלל.

למה אני קיימת בכלל.

למה אני קורסת מאנשים שאני הכי רוצה לעזור להם ולהיות שם בשבילם.

אני צריכה חיבוק.

או מישהו לדבר איתו ולבכות.

אה, אין בכי כבר. מטומטמת.

לכי להתקלח ולישון כבר מפגרת. מפגרת.

תמותי אמן.

(למה לא נדרסתי היום.)

חיבוווק. 

תהיי חזקה.

ו... אם צריכה משו... יכולה בשמחה באישי

רואה את ההודעות שלך ורוצה לתת לך חיבוק חזק חזק. את פשוט ענקית ומתמודדת.

ואם את צריכה אני פה באישי..

נכון שנמאס לי כבר מלהיות חולה?

אז עוד יותר נמאס לי מהפינצטה המפגרת הזו.

התוצאות: חור ברגל, המוןהמון דם, ומינוס 2 שערות שצמחו מתחת לעור.

למה זה מגיע לי. תסבירו לי. בבקשה.

אני רוצה אותה כאן. ולא אכפת לי שזה הדבר הכי מטומטם שאני יכולה לבקש.

אני צריכה שיקשרו אותי. וילטפו אותי ויגידו שהכל יהיה טוב כי כבר דברים התחילו להסתדר.

ושממש עוד מעט אני אסתכל על התקופה הזו ולא אאמין שעברתי את זה. ועכשיו כבר טוב.

מי המציא את הדבר שנקרא אוכל ולמה צריך לעשות בו שימוש בכלל.

פףף.

להקיאלהקיאלהקיא.

באלי אויר. חנוק לי נורא.

(לכתוב ולמחוק ולכתוב ולמחוק.

ואני לא קשורה לשום מקום וזה חבל לי באיזשהו מקום.

אני צריכה את המקום שלי לצאת מדעתי בשלווה.

ובכלל, אולי אני סתם מתעקשת להישאר במקום ולהיתקע. אבלאבל. באמת שאני רוצה שיהיה טוב ומשתדלת להמנע מקריסות מיותרות. ומשתדלת ליצור את המרחב שלי. לעשות את הטוב. וזה מתיש, אבל אין ברירה. צריך להמשיך.

היא אמרה לי אתמול שנהייתי אופטימית. אולי נהייתי קצת כזו, כי באמת דברים התחילו להסתדר טיפה.

נהייה קצת יותר טוב בבית חוץ מזה שהם משפילים ואני ממש משתדלת להיחסם ולהתעלם.

כשאני שם, זה נהיה הרבה פחות אלים. וזה כבר לא בא בבום והרבה כמו שהיה לפעמים.

שאלות של אנשים מכאיבות לי נורא. לענות שלא קרה לו כלום ולרצות לצרוח שקרה המון ואי אפשר.

ואני נכנסת ללופים קצת. ועד שגם זה התחיל להסתדר טיפה ואכלתי עוד איכשהו, נהייתי חולה.

ושוב, ומשבת אכלתי אוכל של ארוחה בקושי. למי אכפת. לפחות ככה עד החתונה, אם אני אהיה בה בכלל, אני אהיה אולי קצת רזה ולא דובי בהריון.

כן, אני יודעת שזו אולי חשיבה מעוותת. אבל אין לי כח להסביר למה אני חושבת שאני ככה, ואין לי כח להתחיל לשנות את זה.

אז נעשה המון ספורט ונקיא בלי סוף ולא נאכל יותר כי ככה.

פיצית להתאפס.

ודי לא לבכות, את רק סופגת ולא משחררת.

מה יהיה אם-- ומי יהיה איתן אז.

נכון שמותר לי הכל?

אז אני אסנן כי אני לא מסוגלת לענות, ולא אהיה נחמדה [את בכל מקרה לא כזו, למה לעבוד על עצמך ולהגיד שכן.]

הזמן רץ לי מהר מידי ועוד רגע כבר אדר. ולא אכפת לי שיש 4 חודשים. זה קרוב מידי ואיך נשרוד.

זה הורג אותי מבפנים.

סבא אמר אז שהנחמה שלו זה שלו היו המון ילדים ונכדים גם היו.

ולו לא היו. הוא לא התחתן אפילו.

העולם בנוי בצורה לא הוגנת.)

(עאלק נהיה בסדר. תראי איך קרסת עכשיו.

אני צריכה חיבוק ואין ממי לבקש. לא שאני אבקש, אבל.

אני רוצה לישון ושהברכיים שלי יפסיקו לכאוב כל כך.

אני רוצה.)

בעיה רצינית שככה זה כאב

אני סתם מורחת את הזמן.

לא סתם, קשה לי לשבת ולעשות משהו. אני לא מצליחה להתרכז ככה.

מחר מבחן, יותר מידי עבודות, ואני לא עושה כלום. וגם מה שכן, אני עושה לאט מידי.

עוד שעה פעולה ואין פעולה.

הראש כואב לי ואני רוצה מקלחת לפני הפעולה.

אני רוצה להתקשר ולא יודעת אם מתאים בכלל.

הפחד מהבוקר התיש אותי כל כך. אני רוצה לישון.

יש לקיום שלנו מטרה כלשהי? או שיש לאלוהים אינטרס שנסבול כל כך?

שיחה איתה על התמכרות וזה עשה לי בוקס בבטן כל כך חזק.

"אנחנו מכורים ללנשום". סתומה.

מבחינה מסויימת טוב לי שם, אבל כשאני תופסת את עצמי לרגע יש אלף האשמות.

ולמה אני לא מספיק חזקה כדי לזרוק הכל.

היא אמרה לה שאני לא אוכלת כמעט ולמה לעזאזל היא עשתה את זה.

ושיחה איתם ועם היועצת ואיתה על מה עושים איתי.

לא עושים איתי כלום, בסדר? אני רוצה להישאר במיטה ולא לעשות כלום כל היום.

אבל מפגרת, את יודעת שזה לא טוב לך. אז למה למה למה.

למה בכח אני נשארת שם. כלומר, לא בכח, פשוט אני לא מצליחה לצאת.

אולי אני לא מנסה מספיק? אולי. אבל אין לי כוחות כדי לנסות עוד.

שפיות. שפיות.

ולנשום.

יש למה בכלל?

אני חושבת על זה ממש.

זה מערבל לי את הבטן ומקפיץ לי את הדופק.

זה יהיה הדבר הכי נכון, ובכל זאת כנראה שלא אעשה את זה.

דבר שאני חושב עליו הבוקר וזה אקראי כמו שזה נשמע.

בהתחלה אפילו לא זכרתי איך קוראים לעצם הזו.

העצם הזאת שמאמינים שתישאר ולא משנה מה יקרה

שממנה הכל יתחיל מחדש ברגע מסוים על הזמן.

מה הדבר האחרון

הפרט הכי קטן ואקראי

משהו שלא שמים אליו לב אולי אבל הוא הכי מהותי בך

משהו שעליו הכל נשען

משהו שמחזיק אותך גם בלי לדעת

שלא משנה מה עוברים הוא נשאר

וישאר

תמיד

שגם עוד מיליון שנה כשהכל כבר יעלם ויתחדש בצורה שאי אפשר לדמיין הוא ישאר כמו שהוא

דבר שממנו תצמח מחדש

כולך תיוולד מחדש ממנו

חי בשביל להילחם ביום אחר

כנראה

שדה קרב כזה שלפעמים אתה מנצח לפעמים מפסיד אבל שדה קרב

כשאתה מפסיד אתה נסוג כמו במלחמה

מפסיד בקרב

וחי

וחוזר להילחם ביום אחר

כנראה שאין ברירה.

די פחדני האמת

כמו אדם שמשכנעים אותו בניגוד לרצונו

הוא יישאר באותה דעה בדיוק.

כמו הצביעות הדתית שמכפרת על חטא שיש לה חשק אליו בזה שהיא מגנה חטאים שהיא מתעניינת בהם.

כל אחד וכל דבר חוזר למקום

או שלא

החיים ממשיכים בשלהם כמו זרם

לוקחים אותך איתם

זה יכול להפתיע, להיות טוב להיות רע העיקר שקורה מה שקורה.

הזנחתי את הקריאה בזמן האחרון

צריך לחזור לזה

משמעת מתרופפת זה לא סימן טוב

קפה שני להיום

מירי המזכירה מספרת איך היה היום הראשון

אני מחייך משאיר קהל אחר שיאזין והולך להסתגר ולשמוע תכנים שונים

תוהה על שובניזם ושמרנות וכמה רע בן אדם יכול לצאת כי הוא מאחל לאמא שתגדל את הילדים שלה בעצמה ולא מטפלת אדישה עם טלפון בשביל שהיא תצא לעבוד.

כנראה שזה מורכב יותר או שלא

המהפכה התעשייתית מודל 2026

להפשיר במיקרו ולשלוח לגן

סיפור

לתקשר

בכתב, בעל פה, בתמונה, בסרט, בספר

כמו אלה שמצלמים את עצמם או את אותו דבר ואותו מקום כל יום באותו זמן במשך חודשים או שנים. אם תסתכל על אחת מהתמונות לא תבין כלום, גם אם תדפדף מהר.

אם לא תאט לא תבין

זה המשפט

יש סיפורים שהם לא עם דרמות גדולות הכל בפרטים הקטנים, כל מיני שינויים קטנים מזעריים ששמים אליהם לב לאט, מקרוב, לאורך זמן.

בסיפור בעל פה כבר אפשר להפליג רחוק, לערב דמויות, לפרט, להמציא, להגזים, לשנות. הכל תלוי במטרה להגיע לפנטזיה המוחלטת של המציאות האמיתית.

החיים הם רצף של מקריות, של תאונות, של היתקלויות שמרכיבות קשרים ומצבים עם אינסוף הסתעפויות אפשריות ואפשרויות. דלתות מסתובבות שנעקרות מהצירים באגרסיביות הגורלית של החיים. זה סיפור

החגים מגיעים וכמה סיפורים הם מביאים איתם

כמה סיפורים הם יביאו

כמה התניות כמה אהבה, שנאה, כעס, השפלה, בדידות, שמחה, געגוע הם מביאים איתם.

מישהו אומר לי שהחג האהוב עליו הוא סוכות כי כשהיה ילד בנה מחנה עם אבא שלו. כמה פעמים שמעתי משפט כזה שאין לו קשר לחג ועדיין הכי קשור אליו ומביא את כל המטען של החג עד שנמות.

יש סיפור על געגוע

איך שוקלים געגוע

היה לי פרופסור אחד זקן שהתאהב באישה אחת והם היו יחד אבל היא חזרה אל הארץ שלה, מעבר לים. הם לא נפגשו יותר אחרי שנפרדו וכל אחד המשיך בחייו. כששאלתי אותו איך הוא מעריך את הגעגוע אליה הוא ענה 7 קילו ו-600 גרם בערך.

לא הבנתי והפרופסור לקח אותי לעלית הגג.

הראה לי את כל המכתבים שנשארו בפינה קרועים ואמר לי

לאורך השנים כתבתי לה המון אבל לא שלחתי מכל מיני סיבות.

כל ערימת הדפים הזאת שאתה רואה כאן, אם תרים אותה ותשקול אותה תגיע ל-7 קילו ו-600 גרם ככה זה היה הבוקר.

זה משקל הגעגוע שלי אליה והוא גדל מדי יום ורגע.

החגים יכולים להיות כבדים אבל יש בהם מטען שמספר משהו גם אם הוא רע וגם אם טוב זה אנחנו וחלק מהחיים. זה לא דת ולא הלכה ולא תורה גם זה חלק מזה. זה נמצא בכל דבר וכל רגע.

עכשיו לקרר בירות לעבור בחנות ולהביא וויסקי בדרך לבית ולצלול לערב עם ספר או סרט ולצאת מהפיוטיות הזאת

שרק הולך ומקצין את עצמו באיזו מערבולת שמכניסה אותך עמוק יותר ויותר במעגלים רחבים.

כמו אפקט הפרפר טעות קטנה בגיל צעיר הופכת להיות אסון בקנה מידה היסטורי כמה שנים אחר כך.

עצימת עיניים קטנה וזהו

תוסיפו לזה את עייפות החומר והזקנה שקופצת עליך מגיל 37 והלאה כמו איזה חיידק טורף שמתעלק עליך ויש מתכון מושלם.

מבט אחד במראה בבוקר כבר לא סלחני

בטח אחרי ערב של בירה וחצי ליטר של משהו חזק יותר הכל מרגיש הרבה יותר כבד לתפעול

זה לא מה שהיה

אז המלחמה נמשכת בכל הכוח כמו שבוקובסקי אמר

כל עוד אפשר תרביץ

מחפשים את האהבה עצמה לא אחרת שאוהב אותה.

נשמע עמוק אינטיליגנטי אבל לא יודע כשזה לא פשוט זה לא זה.

בסוף אתה כאן היא מחייכת אליך כי מי באמת יושבת בבית קפה עם מחשב ללמוד? הכל הצגה בשביל לצאת קצת וליצור קשר כלשהו אבל זו סימולקרה היא לא באמת מפלרטטת איתך.

גם אם כן זה כבר לא הענין

שני טיפוסים בעיר הגדולה שמחליפים כמה מילים ומימיקה מסוג מסוים כמו בסרט של גודאר שזה מאוד פשוט וטבעי.

המרחב הזה גם יכול לזמן אליו כל מיני שיחות ועניינים משלו.

תיאוריות לתוך החיים ולמי אכפת.

אכניס שישייה למקרר

והוא מנסה

לשמור על איזה ניצוץ של משהו

והכל בתוך מערכת עסקית של מפעל עם תזרים רציני

וזה מנווט יפה וחכם בין קווים מקבילים כמו פסי רכבת לאופק הדדי

היא מחייה אותו משם באיזה משהו חדש ומרגש שהביאה אישה אמיתית וזה עושה לה טוב כמו שלו זה עושה טוב רק ממקום שונה.

הוא דואג שיהיה כל מה שצריך

חסר מדף שם

הכיור מלא

הכל נשחק יש חוסר מהותי כי זה לא נבנה נכון ואז מתחילה עבודה

ואיזה שטויות זה עבודה

יעוץ זוגי טיפול

כמה רומנטי זה להתאמץ על מלאכותיות של קשר

איזה חיים יש לזקן שמנשימים?

לא מאמין בחרא הזה וזה גם לא ענין של אמונה.

ואז יש איזה סערה שמזיזה הכל

אותה אותו

וזה סבבה

אין סטריליות וואקום

ולא מתרגש מזה

נותן לזה יחס משתעשע עם הסופה הזאת

וחוזר

וגם היא רואה ולומדת

צריך את הגמישות לצאת בשביל למצוא חזרה את הדרך להיכנס גם אם זה ממקום אחר

כמו איזה גנב בתוך מבוך של כספות

הכל מלא ונוצץ בטח מרחוק והוא יודע בדיוק מה הוא עושה ואיך

נוגע ללב

ועדיין שהמוח ישלוט ישים את המושכות עליה ויחזיק קרוב

גם אותה וגם את מי שצריך

וברתימות האלה מתקדמים

זה כמו ריקוד

כמו מוזיקה קלאסית בתחילת סרט שואתי עם רקע של דרזדן המופצצת בהתחלה בסוף היא כמו אישה שיודעת בדיוק איך לחזור לעצמה כזאת חתיכה היום

רק לתת לה בטחון ולדאוג למה שהיא צריכה

אני יוצא איתם טיולים וכל מיני צועדים בעיר

מגלים מקומות חדשים

איזה הרפתקה זה לילד לצעוד ככה לגלות עוד דרך למקום מוכר

ולא משנה כמה הדרך ארוכה אם היא חדשה אז היא נקראת דרך קיצור

וזה מהעיניים שלו

מגיעים לאיזה גן משחקים חדש התרגשות

סצנה שלמה של הורים שאני נמנע ממנה גם אם זה אומר שאקפוץ ואשחק איתם בכל המתקנים אם צריך.

מסתכן באירוע לב אבל התחלתי להתאמן אז נשרוד בינתיים.

ויש אמא שגם כנראה לא מתאים לה והיא מתחילה לדבר איתי

ואני עונה

מדי פעם נעלמים לראות מה ומי צריך עזרה

וממשיכים מתוך הבנה הדדית של המחיר שיש

הפרעות קשב חיצוניות לחיים

וכנראה שלא ניפגש יותר אבל זה היה נחמד

ומחיה בדרך שלו

מרגש משהו אפילו

ריגוש לעניים

כמו סיפור שעוד לא נכתב מאיזה במאי סוג ז' על תסריט רומנטי דהוי

ואז יוצאים חזרה

כל אחד קיבל את הדופמין שלו להיום

וככה החיים מזמנים לך בדיוק מה שצריך רק לשים לב

ליופי הפשוט שעוטף אותך

מחלקים שוטים של אלכוהול בכניסה?

שנדע שאין באמת למי להצביע כאן?

רק המילה הזאת מדגדגת לי ביד ללכת להביא בירה

כל סיטואציה חברתית אבל זה השיא

הכל אותו דבר וזה ראי העולם והחברה והאהבה

יחסים בין בני אדם

הבטחות בלי כיסוי

חיבורים ונישואים מתוך אינטרס ענין אידיאלים עמוקים

ממש אחד לאחד סיפור האהבה המושלם

כל המוטיבים כאן וחזק עד הפירוק המוחלט שיבוא כי שם יש תאריך תפוגה או פירוק יזום.

אלה רוצים הכל בלי לתת כלום

אלה נותנים הכל בלי לקחת

בינתיים הילדים צורחים

ההתחלה שהיתה חלקה מתחילה לרעוד

אולי נעזוב אותה ונתחבר להיא

הכל אותו דבר

שומע כנסיית השכל דברים בלחש

הדבר היחיד שיחזיר לשפיות

אעבור לרוסיה

אפילו הנשים (המהממות) שם עם אופי בנוסף

תתחבר להיא. כן. פששש

לעשות ככל אשר יורוך

תראי את גפני נשבר הלב

יש פה הקבלה אחד לאחד

כדי ליצור קשר עם הרב צבי ישראל טאו, הדרך המקובלת והישירה ביותר היא לפנות אל מזכירות ישיבת הר המור בירושלים, שבה הוא מכהן כנשיא הישיבה. הרב אינו מחזיק בטלפון סלולרי אישי או באמצעי מדיה דיגיטליים ישירים.

ניתן לפנות למזכירות הישיבה בדרכים הבאות:

• טלפון קווי במזכירות: 02-642-4242

• הודעות וואטסאפ (WhatsApp): 055-924-8832

• דואר אלקטרוני: office@harhamor.co.il

• כתובת למכתבים וביקור: רחוב אריה ורשבסקי 8, קריית יובל, ירושלים

• טופס פנייה מקוון: ניתן לשלוח הודעה ישירות דרך עמוד יצירת הקשר באתר ישיבת הר המור

"The man"

FUCK