למה תמיד להאשים את הקורבן?

וזה מוגדר כסוג של אלימות רגשית.

מכירה כזה מקרוב.

וזה  יכול גם לנבוע מקושי שלה לתקשר לדבר ולסלוח,

או תחושת בדידות ומגננה קבועה.

תלוי באיזו רמה זה מתרחש אצלכם, ויש הרבה צדדים לבדוק,

בכל אופן, המקרה שאני מכירה דיבורים לא יעזרו- רק טיפול זוגי.

יש אנשים עם אופי רגיש מדי, והם באמת משותקים ולא מסוגלים להגיב מעוצמת הפגיעה (גם אם זאת לא פגיעה כזאת חזקה לרוב העולם).

ויש אנשים שהם כעסנים בטבע שלהם והם מחזיקים את עצמם מלהתפרץ, ובשביל זה הם צריכים זמן להרגע עד שהם מרגישים שהם מסוגלים שוב להגיב.

אפשר ללמד זכות...

אבל ז-ה אלימות רגשית.

זה שאדם רגיש מידי או מחזיק את עצמו מלהתפרץ,

לא מכשיר את הדרך.

ולכן לימוד זכות לא מעלים את העובדה

שהדרך הזו יכולה לפגוע ולהרוס הרבה הרבה הרבה יותר.

ולכן אני חושבת שצריך ללכת לטיפול, לברר מאיפה זה נובע,

וללמוד לתקשר נכון גם כשכואב וכועס ופגועים מאד.

כשאתה קורא למשהו "אלימות" אתה עשוי להצדיק (בעיני קוראים שונים)

שימוש באלימות (מילולית לפחות) מטעמי הגנה עצמית או הדיפה

או עשיית הצדק ושימור מאזן האימה וכו'.

שתיקה היא פשוט *תגובה קיצונית*.

התכנסות האדם בתוך עצמו מתוך חשש להיפגעות נוספת.

כשאנחנו ניצבים מולה עומדות מולנו שתי ברירות:

א. לפרש אותה בצורה הצינית הקרה כניסיון להעניש אותנו.

מה שמעורר בנו התקוממות פנימית ורגשי תסכול שיצטברו

עד התגובה הקיצונית שתבוא מצידנו.

ב. לפרש אותה כהתכדררות, הצטופפות בתוך העצמי,

מעין ירידה מנטלית אל המקלט התת קרקעי -

מתוך רצון להימנע מסיטואציה נוספת שעוררה את התגובה

הזו מלכתחילה.

הכרעה כאפשרות השניה -

יהיה גילוי של גדלות נפש ונכונות ללכת את הצעד האחד קדימה

למען בן הזוג האהוב, שהכי ראוי לכך בעולם מצידנו.

מסכים שהשותקים צריכים ללמוד להתמודד בצורה אחרת.

בסופו של דבר הלקח של שני הצדדים הוא ללמוד לדבר.

כמעט ולא הגיונית ומתאפשרת במידה ויש לך עם השותק יחסים מתמשכים,

כשדפוס הבחירה בשתיקה ארוכת טווח בא לידי שימוש פעמים רבות.

הנשתק בדר"כ ירגיש מאויים מפוחד וחסר יכולת להגן על עצמו, או ליצור קשר,

אפילו צעקות לא מפרגנים כלפיו.

אדישות.

אתה מתייחס בחמלה רבה לשותק ודן אותו לחיוב,

ואין לי שום בעיה עם זה,

כל תופעה שלילית מגיעה ממקום לא טוב או פגוע וחלש של הפוגע.

ועדיין השימוש במילה אלימות לא בא כדי לתת לגיטימציה לפעילות אלימה כלפיו,

אלא להבנת חומרת ההשלכות של השתיקה הזו,

שהיא פוגעת בנפש לא פחות ואף יותר מאלימות פיזית.

כמובן שאני מתייחסת למצבים כרוניים.

מה הטריגר למצבים כאלה של שתקנות?

אני מכיר מצבים של שתקנות שמתעוררת סביב ריבים והרמת קול

או שימוש בביטויים קשים מצד הצד השני. 

אם הטריגר הוא פשוט ביטוי של דעה שלא נראית לי זה כבר

סיפור אחר.

שפוגעות ... 

מבינה את הרתיעה מהרחבת המושג (הצודקת בעיני בעניין זה) כמו עוד הרבה הרחבות בעייתיות מאד,

לא מכירה את ההשלכות של המושג אלימות כלכלית- תוכל לכוון אותי?

אני פשוט מכירה גם שתיקות שנובעות מחוסר יכולת לבקש סליחה על התנהגויות,

להודות בטעות ולדבר לעומק רגשי.

וכך תמיד צד אחד- לא משנה מה עשה\אמר לפני, נפגע,

וצד אחר ת-מיד אשם וצריך להתנצל ולחכות יפה עד שיסכימו לדבר איתו.

ולכן אני מזדהה עם ההכללה של התנהגות זו בתוך אלימות רגשית.

הכללה של כל התנהגות כאלימה היא לשון הרע על רבים ואלימות בפני עצמה.

והקפדתי לא להכליל ולהתייחס לבחירה כרונית בשתיקות.

למה זה מקפיץ אותך?

for realness?

לא אענה למה זה מקפיץ אותי, זה סתם יצור מצב לא נעים פה.

שזה פשוט לא כלי נכון להשתמש בו.

ואני ממש לא שופטת כל אחד ששותק,

גם אני הרי משתדלת לשתוק כשצריך והמצב דורש.

ודיברתי על בחירה כרונית בלשתוק ימים שלמים במקום להתנצל.

ברוב המקרים עדיף לשתוק מאשר לענות מהמותן.

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם: ... ואינו נבהל להשיב וחלופיהן בגולם".

"מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא".

מסכימה.

רוב הלפעמימים

בגלל שקראתי עכשיו על זה ואני קצת צריך עיון לגבי מה שכתבתי

ספציפית על זה)

ניסיתי לבטא את דברייך במילה "קיצונית",

אני מודה שאולי זה עדיין עדין מדי, ואשמח להצעות נוספות.

אני עדיין מעדיף ככה כי ברוב המוחלט של מופעי מושג האלימות

(ואפילו ה"אלימות הכלכלית" כמסתבר לי לאחר עיון בגוגל)

יש (לרוב) מאחורי המושג הזה רמז לכוונה ורצון לגרום נזק.

בסופו של דבר לא נדע לקבוע ששתיקה היא כמעט תמיד

מקבילה לאלימות מילולית או פיזית שכוונתן המודעת לגרום 

לנזק או תחושה רעה ולא להתגונן ולהימנע מנזק.

אני לא חושב ששימוש במושג "אלימות" בהקשר של התגוננות

אפילו פיזית מפני תוקף (ואפילו אז, בלי קשר לשאלת הכוונה של התוקף)

היא משהו סביר או רצוי או מתקבל על הדעת בעיני מישהו מאיתנו

גם אם יענה על ההגדרה המילונית היבשה,

כל עוד המטרה היא - הגנה על עצמי מפני התקפה.

שתיקה תמיד נובעת מחוסר יכולת מסויים, או פגיעות מסויימת,

אם לא היתה לנו בעיית יכולת הייתה לנו יכולת לקור רוח ויכולת

לביטוי עצמי ושכנוע שמבהירים לצד השני מה פגע בנו.

מסכימה עם כל מה שכתבת.

אלימות רגשית בהקשר של שתיקה-

כשזה הכלי לפגוע בשני.

ועדיין גם אלימות פיזית ופדופיליה ועוד,

נובעים פעמים רבות ממקום פגוע וחסר של התוקף,

וזה כמובן לא מכשיר את הכלי.

גם לי יש אשה שזה מה שאני חווה אתה...

ברב הפעמים בן הזוג הוא אדם מקסים ורגיש מידי,

שזו התגובה שהפנים כדרך התנהלות,

ומה שצריך זה ללמוד איך לבנות יח-ד תקשורת נכונה.

אני מאמינה שהתגובה של שתיקה כרונית פוגעת גם בשותק,

זה פשוט לא כייף..,

אז זה ישתלם גם לו.

אל יאוש,

רק לא להשלים עם זה,

ולדעת שאם אנו שואפים לטוב ה' יכוון אותנו להגיע.

תפסיקו לתייג כל דבר כאלימות. אתם מפריזים בלי סוף.

"לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה", כנראה ששתיקה עדיפה מהתפרצות בצרחות ופליטת אמירות לא במקום מהפה.

כנראה שהראיה שלך לא ראיה

אם כן אעדכן את הצוות שלי ונשקול לשנות את התיוג ולהפסיק עם ההפרזה.

ועכשיו ברצינות,

כל אחד מכיר בחירה לשתוק ממה שהוא רואה סביבו,

ולא כל מה שאתה רואה,

קורה כך אצל אחרים.

קצת צניעות לגבי גבולות הידע שלך.

ומברכת אותך שאף פעם לא תכיר ולא תדע ותמיד תחשוב שזה מופרז.

כי התגובה שלך קצת משטחת את כל העולם, והיא מזכירה לי בנות שרק יצאו מהאולפנא מהשיעורים של ה"איך לזהות בעל אלים" וקוראות לכל בחור אלים רק כי הוא קצת גבר לא נשי...

תודה על העצות לגבי עבודת השם, נחשוב עליך.

אני מזמן מזמן בתוך החיים,

מגיבה כאן במרץ כי מכירה את הנושא לעומק לעומק,

לצערי הרב מאד.

כשהגבר פגוע ומרוסק...

ומה שניסיתי לאמר שאם אתה מכיר שתיקות מסוימות ונראה לך מוגזם לקרוא לזה אלימות,

יש אחרים שחיים עם שתיקות קשות ונוראיות ובשבילם ההגדרה הזו זה צדק בסיסי וקריאת כיוון לטיפול.

מדובר פה על אשה לא גבר, את משליכה ממקרה יחידני שלך על כל המקרים.

ה"יש אחרים" האלה לא צריכים לייעץ במקרים של זוגיות כי הם לא אובייקטיבים.

מתי החמאתי?

לדעתי אפילו לא רוב המקרים.

הרבה פעמים בחירה בשתיקה היא מתוך רצון:

- להימנע מהדרדרות השיח הלוהט לאמירות קשות

שיותירו צלקת בלתי הפיכה.

- לאפשר לשני הצדדים פרק זמן בו ישקלו בשקט

את עמדותיהם ויתאפשר להם לחשוב על עמדת הצד

השני ואולי להתקרב לקראת פשרה או הבנה

הדדית

- לצנן את הדליקה עד שהרוחות תירגענה

ותהיה אפשרות לנהל דיון מכבד.

אין ספק שיש המון מקרים של ריב בין בני זוג

בהם בדיעבד הם היו מעדיפים שהתקשורת תיעצר

לשעות ואף ימים, ובלבד שלא ייאמרו דברים שנאמרו

ושלא יקרו דברים שקרו.

אם ריב או ויכוח מובילים לשתיקה,

הברירה היחידה שנותרה היא ללמוד לדבר.

מסכים לגמרי. לא צריך להפוך כל התנהגות למפלצתית. בטח לא כשמייעצים לזוג נשוי עצות כאלה שיכולות ליצור ביניהם ריחוק שיוביל לגירושין

תמיד כיף לשמח יהודי

כל הכבוד על הסבלנות..

אני חושב שכדאי דבר ראשון, לדבר על כך פעם כשאתם במצב טוב... להסביר לה שגם ויכוח כדאי לסיים בטוב, להציע לה שתציע הצעה לפיתרון.. תנסו לקבוע "כללים לסיום חיכוך בזמן סביר"..

דבר שני, נראה לי שבלית ברירה, הנכון הוא שגם אתה תשתוק בחביבות. תעשה סימנים חביבים בראש, עם חיוך, הנהון לשלום וכד' - ותחכה עד שהיא תיזום לדבר. כמובן, כשהיא תדבר, תענה נחמד כאילו לא קרה כלום..

מניח שהיא תקלוט אחרי כמה זמן.

יתכן שמה שאת עושה כעת, ברוב טובך, מעודד את ה"מנהג" הזה...

של להחליט מתי היא סו"ס מסכימה בטובה לדבר ולהתפייס..

אני חושבת שזה לא נכון באופן גורף,

תלוי מאיזה מקום זה בא..

כעת יש "פרס" על אי הדיבור.

יש מתנות, יש נסיונות לפייס.

אם הבעל לא יגיב בבהלה מידי, אולי גם לה לא יהיה נוח למשוך דברים כאלה.

אבל את צודקת שתלוי ממה זה בא.

אולי בעיה בלתי נשלטת.. קשה לדעת מכאן.

לכן, הכי טוב קודם כל לדבר על זה, בזמן שכן מדברים... ובנחת.

יש את הפרס של ההרגשה: אני סו"ס החלטתי שאפשר כרגע לדבר...

זו לא צורת תקשורת מיטיבה, ובדר"כ זו התנהגות קבועה של השותק,

ואם זה באמת כך-זה דורש טיפול.

שאתם לא מדברת איתם בכוונה.

ולא פעם ההתנהגויות האלה גם מובילות לאלימות פיזית.

אם כי, כמו שנראה מתגובות קודמות שלי פה, זה לא תמיד המקרה.

לדעתי גם ברוב המקרים זה לא המצב, ודווקא כשמתייגים את זה כהתנהגות כזאת נוראית זה מחריף את הבעיה

ויי זמיר...

אם זאת מניפולציה עליך אז אל תאפשר את זה

אם זה נובע מקושי נפשי שלה תכיל אותה ותעזור לה לצאת מזה

ריב זה דבר שקורה השאלה אם יודעים לנהל אותו

כמו ילדים שרבים המון אבל גם משלימים בשניה וחצי

נשים לא נמשכות לטוב לב.

לא אומר שאין בעיות.

עד לא מזמן היינו בהפסקה בלה בלה בלה וכל זה וזה אומר שמותר לנו לצאת עם אחרים אבל זה היה מפני שלא יכולנו להיות בקשר תקופה של חודשיים+

נשים לא נמשכות לטוב לב. אני מתערב אתך שאין לך מושג בכלל למה את אוהבת את בעלך ולמה את מרגישה כל מיני רגשות כאלה במצבים שבהם את "לא אמורה להרגיש".

פותח השרשור לא צריך לתת יותר מדי מידע בכדי לדעת שאלו שיט טסט שהבחורה עושה לו, ואם הוא בולע את הפיתיון - הוא נחשב פחות מושך בעיניה. קנייה של מתנות לבחורה כשהיא נותנת לו יחס משפיל גורם לכך שהוא משניא את עצמו על הבחורה.

אבל לא שאלתי מה חיפשת.. וזה יפה שאת מנסה להוכיח שנשים נמשכות לטוב לב ו/יודעות מה הן מחפשות אבל זה פשוט לא עובד (אולי על גברים מסכנים אחרים) שחושבים שהדרך להשיג בחורה היא פשוט לשאול נשים אחרות "מה בחורות חושבות".

בגלל זה לא הבעתי דעה בפני עצמה פה חח

וד"ל

האמת הצרופה נמצאת אצל כמה יחידי סגולה פה שקיבלו אותה מהר סיני כנראה

זהירות

אנחנו היינו כותבים את רגשותינו וזורקים את המחברת לשני שהיה מגיב גם הוא בכתב ובזעם.

עד שלאט לאט הזעם נרגע הענינים מתבהרים והשלום מושג.

היום מצחיק לעיין במחברות ההן...

בס"ד

בגדול זה בגלל שאני מאוד כאובה על זה שהוא לא בא לדבר איתי על מה שהיה ,

אלא קופץ ממעל המציאות של המריבה או האכזבה,

כאילו מוחק את נקודת הזמן הזאת וחוזר להתנהג רגיל, בלי לברר מה קרה ועל מה . 

אני מאוכזבת ומיואשת מזה שהוא לא חווה את הכאב שלי , ולא נותן לי לבטא אותו . 

זה בגדול הסיבה לשתיקה, כאילו לאותת , קרה פה משהו. ובאמת זה מתוך ניסיון , 

שהרבה פעמים לא נותנים לי לבטא את עצמי. לא נותנים לי להגיד מה כואב לי. וכך אני

מאותתת לו- אני רוצה לחזור למה שקרה ולדון בו. ובאמת היום אני אחרי טיפול והפסקתי 

כמעט להשתמש בזה. כי אני רואה שהוא מאוד כואב את העובדה שהוא הכאיב אותי, והוא

באמת לא מסוגל לחזור ולדסקס את מה שקרה. ואני צריכה ללמוד לתת לדברים מסויימים לא

לפגוע בי. וזה הפיתרון היותר נכון. לא להיות תלויה בו , אלא למצוא מקום בי שנותן לדברים לעבור 

בלי להכאיב. וזה עבודה מאוד קשה בטיפול. ומאוד משתלמת כי אני בקושי בקושי משתמשת באסטרטגיה הזאת

מרגישה הרבה יותר חזקה ופחות שבירה. זה סיפור שאי אפשר לפתור אותו באבחת סכין. זה תהליך פנימי עמוק. מניסיון. 

ב"ה חזרנו לדבר באותו יום. והכל הסתדר תודות לכמה עצות נבונות שקראתי כאן.

חשוב לי לכתוב גם לאלה שכותבים "להחזיר לה" וכדו', שזה לגמרי מפספס את המטרה.

זאת אשתי ואני אוהב אותה, וחשוב לי שיהיה לה טוב. וזאת הייתה מטרת הפוסט.. 

חג שמח ושבת שלום! תודה שוב

לפעמים שתיקה זה כי ההרגשה היא שאין עם מי לדבר בצד השני

כי שיקום אמון באישיות זה משהו קשה...

תנסה לספר בדיחות, זה תמיד עוזר. לפעמים גם עלי שיחקו אותה מעוצבנים ואם אתה שובר את המתח באיזה בדיחה והצד השני צוחק, זה כבר מגוחך להמשיך לכעוס...

לכו לטיפול זוגי

מה שאתה מראה כאן הוא שיש לכם בעיה בזוגיות

בעיות כאלה הן נפוצות וטיפול זוגי זו לא בושה

זו מתנה

יסדר לכם חיים טובים

וזה לא בגלל שלה יש בעיה

לשניכם יש

טיפול זוגי טוב

זה כיף

זה תהליך עומק

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?