למה אני לא שמחה?
וואו איזה שאלה קשה וכואבת.
יש כאלו זמנים ומצבים בהם האדם נכנס לתוך בור עמוק ושחור של יאוש, והשמש נעלמת מחיו.
לפעמים זה ליום או יומיים אבל לפעמים זה יכול להמשך תקופה. תקופה שמרסקת ומפוררת את הנשמה לפירורים שיהיה קשה להחזיר אחר כך לדבר שלם.
ואיזה כיף זה להיות עצוב נכון? פתאום כל דבר הופך להיות בסדר.
"לא באלי לאכול", "לא באלי ללמוד", "לא באלי לצאת מהמיטה", לא באלי לחייך"- זה בסדר מותר לה, היא קצת עצובה.
וכל דבר, וכל דוגמא תיסלח בדיוק מאותה הסיבה-
אני עצובה.
וזוהי אינה עצבות שתלויה בדבר.
זו עצבות שפוגעת ישירות בלב.
כמו הערפל הזה שיש בשעות המורדמות של הבוקר, הערפל הזה שמסתיר את פני השטח, ככה העצבות יוצרת ערפל על הלב שמסתיר את כל הנקודות השמחות, את רגעי הצחוק והחיוך, את הדברים הקטנים האלו עם הקרניים הנעימות שיכולות לחמם טיפה את הלב ולהמיס אותו כדי שיוכל לצאת מהענן האפור שמעיב עליו, ופשוט לשמוח.
אז איך יוצאים מזה?
זה כמו שינה- עד שלא תצאי מהמיטה זה לא ישתחרר ולא תצליחי לצאת מענן העייפות שדבוק בך.
עד שלא תחליטי שזהו, עכשיו אני קמה- את תישארי עייפה.
וכך גם בעצבות-
עד שלא תחליטי שחאלס! ושאת יוצאת מזה וממשיכה הלאה ובוחרת לצאת לחפש בערפל את קרני האור שימשכו אותך החוצה את תישארי באותו ערפל של עצבות שנדבק אלייך כמו קורי שינה.
אז למה את מחכה?
תצאי החוצה, תחייכי אפילו אם זה יוצא מאולץ, תעבדי על עצמך! איפה כל השליטה עצמית?!
את חזקה, את מסוגלת לעמוד מול סופה שלמה אז אני בטוחה שתצליחי לסלק ערפל קטן.
והכי חשוב- אהבה.
תעשי הכל מתוך אהבה, אהבה עצמית, אהבת העולם, אהבת הקב"ה, אהבת המשפחה. ואז תראי איך הכל מתבהר ומתחיל לפרוח כי כאשר מגיעה אהבה לנפש, איך אפשר שלא לשמוח?

כעעען כען