לא ניתן להגיב לשרשורים אחרי 40 ימים.
מופיע על הקיר, וכמו זועק אלי, זועק אלי את אשר על ליבו ועל ליבי.
כמו אין לו כוח לפורום שוב להציף בעיות העבר, שטויות המחר, זעקות הנשבר.
כמו יודע ש40 יום אחרי יציאת השירשור שוב אין רלוונטי אם בר תיקון בזה או בר עידון בזה.
כמו משמר טעויות ישנות שלאיש אין עניין בהם, אך אויה.
כמה הייתי רוצה לחזור ולשנות,
קטע משפט מילה, מעשה אחד קטן.
הוי מה הייתי מתקן, הייתי מתקן עולם,(או לפחות זה הווירטואלי.)
מעלה מהאוב הודעות על גבי הודעות
מסרים על גבי מסרים
תכתובות על גבי ידי, המרימות בזהירות את האנתיקה המאובקת
לכיוון האף המריח את הישן שהתחדש והחדש שעוד לא התקדש.
ועדיין יודע אני,
למרות הרצון האדיר לשנות את העבר,
כעת כותב אני את העתיד. אם ברצוני לשנות קטע משפט מילה, מחשבה אחת קטנה, זה הזמן ואין בילתו.
יודע במלוא ליבי אך גם מבין בצער,
שככול הנראה, עוד 40 או 80 ימים, או 40 או 80 ובטוח עוד 120 שנים אסתכל שוב, על ההוא שידע שמילותיו ישארו לנצח
ובכול זאת כתבן, וכול כך ארצה לעמוד שם, להוסיף רווח ולשנות שגיעה, להרבות נחת להשכיח דאגה.
יודע, וחי את הרגע, מבין, ולא מתחרט על כול שניה,
וכואב, כואב את הבינה שנשכחה וזו שעוד לא נולדה.