חשבתי עליה מלא.
התלבטתי אם לשלוח לה הודעה ברביעי, ואז כבר נהיה ערב ובמילא היא לא הייתה רואה את זה
ולשלוח אחרי כבר מאבד את הפואנטה
חוץ מזה שהייתי יוצאת מפגרת לאללה.
הם היו,
והיד שלה כבר נהייתה בסדר,
אבל הוא דפק תרגל וזה חבל נורא.
"ויזכה לאביה ולאמה לראות בשמחתה
ובחופתה
בבנים זכרים..."
אני כבר לא צריכה להוסיף על זה כלום.
בחמישי אמרתי לה שיש לי משהו אבל אני אפילו לא יודעת אם מי להתייעץ על עם מי לדבר על זה.
באמת אין.
הזוי לי שאני אשכרה מחפשת מישהו שאני אדבר איתו
במיוחד על זה
אני אשכרה רוצה לדבר מרצוני
אבל זה לא הזוי שאין לי עם מי;
כי איך יהיה לי אחרי הכל.
חברות זה כלכך לא
מדריכות אין קשר
מורה בחיים לא
הורים גם לא (עצוב.)
ומה
מה
מה
אני חייבת לפרוק
לדבר עם מישהו
או שאני סתם קטנת אמונה
כי דיברתי על זה עם השם
והוא תכלס הכל יכול
ולדבר עם אנשים זה הרבה פחות
אבל איכשהו נראלי שאני צריכה את זה.
זה טוב, זה לא טוב
מי יודע.
אוף.
(אמרתי שאני צריכה להיגמל מלהגיד אוף
פחח.)
אני עייפה פחד
וכואב לי הראש בטירוף
מה,
נלך לישון?
אבלאבל
הושענא רבא
אני צריכה ללמוד בעיקרון
קראתי בשבת שבמוצ"ש יש בחינת התגלות אליהו
כלומר התגלות דעת
ולכן קשה להירדם,
כי שינה היא חסרון הדעת
והדעת לא רוצה לעזוב אותנו.
איזה דעת,
איזה.
אולי כן.
מה אני יודעת.
אני תינוקת
אחרי שהיא אמרה לי שאני גדולה
אני תינוקת
ותמיד אשאר כזו
וזהו.
)