יותר מידי אנחנו עוטים על עצמנו

תדמית חמה וחייכנית מחפה על כאב ושנים של צלקות.

תדמית צינית מחפה על נשמה טובה שמפחדת להביע רגש אמיתי וטוב.

אולי בנתה מסביבה חומות מגדלים, שאיש לא יעז להיכנס עמוק.

לשנות משהו בסדרי העולם. כמה נוח להשאר באותה הנקודה.

לא יודעת מה עדיף. שום דבר לא אידיאלי.

כשחוזרים הביתה, מורידים את התיק, מסירים מסכה.

מה אז יש באמת.

מי אנחנו לבד בחדרי חדרים, בלי שכולם בוחנים אותנו.

המבחן הגדול שלנו מול עצמנו. מי אנחנו אמיתי.

תראה אותי עם כל השברים האלה

תראה

תחבק

תגאל 

אבא קשה לי.

I hate myself

😥😥😥😥😥😥😥😥😥😥💔⛈⛈🌧🌧🌧🌧🌧___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

היה נחמד להתנתק מהמעט שאני כותב כאן כרפלקציה אמורפית על מצב מנטלי במציאות מלחמתית שלא זולגת למציאות הפיזית במידה שמספיקה לערער את הקיום אבל כן במידה שמספיקה לערער את החיים

וכל חווית הקיום הזאת הובילה לפגישה עם המהות

שבה התנתקתי מהרשת ומהמכשירים המסיחים וניתחתי לעצמי את המציאות הקטנה והאבקתית שלי

קראתי קצת

למדתי קצת

התחלתי להתאמן

שתיתי פחות

ניקיתי אורוות

פסח זה חג הנקיון

מעולם לא קיבלתי את זה אמיתי.

אהבה.

זה יבוא?

פתאום אני מפחדת

אולי זה יותר מדי

אולי קרוב מדי

ומה יהיה אחכ