חייב לפתור את זה. לא הגיוני שעל כל גחמה נרצה לברוח.
די. מה עם התמודדות אמיתית.
מה עם איתה שטרפה את כל הסערות שנצבו מולה.
בריחה זה קל, זה נוח.
אבל בריחה לא פותרת שום דבר.
זה להדחיק בפינה את כל מה שרע וכואב במציאות, מה שכואב בפנים.
במקום לרפא אותו, שמים עליו עוד ועוד פלסטרים, וזה רק נהיה מוגלה.
איזה כיף שיש זירה עלק מציאותית שבה אפשר להיות עלק נאהב.
זה טיפשי. לטפח אויבים גדולים בכוחות עצמי.
במקום לטפח מציאות בריאה, חיים שמעבר.
מטפחים עולם וירטואלי שכזה שמנתק ומרוקן ומבודד.
איה אני ואיכה. ואתה לא אשם בכלום.
זאת אני הפזיזה והטועה שרחקתי.
ואז אני שואלת איכה.
אבל אין הדבר התלוי אלא בי. הרמתי ידיים מהר מידי.
ובמקום להאשים את כל העולם,
צריך להסתכל ולעשות חשבון נפש עמוק וטוב
אבל אחד כזה שמדליקים איתו את השמש בצחוק בבכי ובמנגינה
לא אחד שישאיר בי שנאה ואשמה.
מתי נלמד לאהוב את עצמנו באמת.