לעתים אני מתה על המתנה הזו שה' נתן לי, ולעתים אני סובלת בגללה.
אני מרגישה בניואנסים הכי דקים. קוראת אנשים כאילו היו ספר פתוח.
רואה איך קו הלסת מתהדק וצבע העיניים מתקהה כשמשקרים לי.
קוראת בקלות כאב, כמיה ואהבה ששורפת את הלב במפנים.
קולטת כל התכווצות. ומרגישה באופן ברור כאילו התופעות הללו יתרחשו זה עתה בגופי שלי.
לעתים אומרים לי, "הפעם את טועה". ואז... כשזה קורה ואני נוכחת לראות ששוב צדקתי . וזה מכאיב לי עד כאב פיזי, מכאיב לי ששוב פקפקתי בעצמי.
אני לא טועה. הלב שלי לא טעה, לא טועה, ולא יטעה אף פעם. אז תפסיקו לומר לי את זה.