שבו זה נורמלי שאישה לא לומדת מקצוע ומפתחת קריירה.
זה פשוט לא בשבילי העולם הזה.

אפפעם לא עניין אותי לעבוד באיזה לאיודעת מה וללמוד כל מיני דברים שכאלה.
אפפעם לא היה לי חלום כשאני אהיה גדולה להיות משהו שהוא מקצוע.
רציתי תמיד רק להיות אמא. פשוט. טבעי.

אני מוכנה לעבוד. צריך כסף. וגם אני רווקה עכשיו. זה לא שיש משהו טוב יותר לעשות. ואני בתכל'ס לא עצלנית יודעת לעבוד קשה.
אבל קשה לי בנפש שאני מרגישה שהעולם רואה אותי כאילו משהו בי מקולקל כי אני לא לומדת מקצוע ולא רוצה ללמוד מקצוע. שאנשים מופתעים מזה ומסתכלים עלי כאילו נפלתי מהירח.
אז אני עובדת בעבודות אחרות, שלא צריך ללמוד בשבילן 3-4-5-7 שנים באוניברסיטה. אלא צריך כישורים קצת שונים ואחרים. כישורים טבעיים אנושיים.

הרצון שלי היה מסתדר יותר עם החיים אם הייתי מתחתנת בגיל 18-19, כי אז כשנשואים, זה יותר נורמלי לאנשים אם האישה לא לומדת...ככה נראה לי לפחות. אבל ב"ה אני לא התחתנתי בגיל 18 ואני שמחה שלא. ומעולם לא הייתה לי מחשבה כזאת.

אבל למה אני מרגישה שאנשים מסתכלים עלי כאילו אני יצור מהחלל החיצון שלא ברור איך הוא נחת בעולם, מה הוא עושה פה ולמה הוא פה?

או שהכל בראש שלי ולאפאחד לא אכפת ואני סתם אוכלת סרטים? גם זה יכולהיות.
אוףףףף.
מה יהיה איתי?

אני שמחה שיש מכונת כביסה, מכוניות, מקררים, גז, טלפונים וכל התפתחות הטכנולוגיה, אבל אני מעדיפה מנטליות של פעם כי לשם אני מתאימה. רק שאין לי מה לעשות עם ההעדפה הזאת. כי אני חיה היום. ואין בי יכולת פלאית להחזיר את החיים אחורה בזמן.


למה אני ערה?
תכף בוקר.
אוף.
אלך לישון?
נראלי זה חכם.
למרות שבטח תכף הם כבר יגיעו
ואז הם יעשו רעש עד שהם ילכו לישון. אוףף

האהבה זורחת בחושך