אצלי, זה מתוך רצון של לא לפגוע באף אחד . במשפחה ובחברות...
וגם קצת מתוך פחד של מה יהיה איתי.
הדת היא גבול שעלול לחנוק אותך אבל גם שומר אותך לא לבד
ומעבר לזה אני לא יודעת מה יהיה . יכול להיות שזה רק עניין של זמן ואני באמת אעזוב רשמית מתישהו

תראה, יש הרבה אנשים שמגדירים את עצמם כדתיים לייט. זה לא שאין דברים כאלה. אני התרגלתי לחיות ככה ונוח לי עם העובדה הזאת.
אני לא אשקר, בעבר הייתי מאוד מזלזל ברעיון של להיות דתי לייט. כשאתה גדל בסביבה דתית, ובמיוחד ישיבתית, אתה לומד להכיר מקרוב אנשים דתיים מאוד.אם אנשים שלא באים מרקע דתי נוטים לראות באנשים אולטרה-דתיים לא הרבה יותר מחולי OCD שלוקחים את הדת רחוק מדי, אנשים שמכירים מקרוב את העולם הזה לומדים להכיר את האהבה לחוכמה ולאמת, את ההתמדה וההשקעה, את היכולת לחשבון נפש ולהתבוננות פנימית. עם הזמן אתה לומד לזהות את התכונות האלה עם גדולה אישית.
מה שיוצא זה שהרעיון של להיות פחות דתי הופך להיות קשה. בעניים שלי לפחות, להיות דתי לייט היה שווה ערך ללהיות בינוני. סוג של הודאה בכך שאף פעם לא תגיע לגדולה, לפי ההגדרה שאתה בעצמך מחזיק בה.
אבל באיזה שהוא שלב אתה קולט שזה מה שאתה, ושזה לא כל כך נורא, ויש הרבה כאלה. אפשר למצוא חברים שהם בדיוק כמוך. אתה פשוט נשאר במצב הזה בגלל הנוחות. זה הרבה יותר קל מאשר לעבור את התהליך המטלטל של "לעשות את זה רשמי".

חלק על הרצף

באסון מירון היו רק חרדים ובשואה נספו קהילות שלימות של יהודים מאמינים כולל אדמורים.

ואם יש לך תובנות מזה

שימי לב שזו פרשנות לשאלה שלי ולא גוף השאלה

והקהילה שלנו חסרה היום את האנשים האלה. 

הי"ד

השבוע בדיוק לא היה לחברה מניין אז הם ביקשו ממני להשלים ולא היה אף אחד שיודע לעלות חזן אז עליתי חזן סליחות ומנחה 

או שטעתה בנו

הרצון להשתחרר...

מה מונע ממך לשחרר? מה יקרה אם הכל יקרוס?