הכבוד לגדולי ישראל במשך הדורות הוא מהיותם גדולי תורה עצומים שבקיאים ומקיפים ואנחנו עומדים דלים לעומתם,
אך מעבר לזה הם הם מעידים את כל התורה לדורות הבאים. כל דור קיבל את התורה מאבותיו רבותיו וכן הלאה אחורה וכן הלאה קדימה. המסורת היא שימור של עדות חיה.
החיוב שיש לנהוג כפי הכרעתם ברוב המקרים, הוא מהמומחיות שלהם, אך יותר מזה מההוראה של הקב"ה איך לנהוג בהדרכת כלל ישראל. בזמן שיש סנהדרין אזי סנהדרין, ובזמן שאין יש כללי פסיקה אחרים, שיונקים מהעיקרון המנחה של הפסיקה בזמן שאינו גלות. כאשר אתה דל בידע ובמידע אזי ההיגיון מוליך אותך לקבל את דעת מי שכן מבין.
אתה מנסה לומר שגדולי רבותינו, ואנחנו כתלמידיהם, משתמשים בכשל של "אד הומינם" כאשר הוא לא מתאים לכאן.
התייחסות לאדם הטוען במקום לטענה היא אכן לא רלוונטית, כלומר כשל, במקרה שבו אין לאדם הטוען שום משמעות בטיעון.
אבל כאשר הטיעון כולל, במפורש או במשתמע, עדות אישית (וכמובן התייחסות לאדם עצמו, אצלנו זה תלמידי חכמים, אזי אמינותו של הטוען נעשית חלק חיוני בטיעון, ואז תשובה לגופו של הטוען הנגדי, שמנסה לסתור, היא לחלוטין תקיפה מבחינה לוגית (גם אם היא בלתי נעימה).קל וחומר כאשר הטוען מציב את עצמו ממש בחזית הטיעון. זה יהיה מגוחך אם אני אעמוד נגד רופא ואטען טענות ברפואה כאשר ההבנה והידע שלי לא קיימים בנושא, בעוד שהוא יכול לטעון דווקא (!) משום שהוא רופא. הוא הדין בתלמידי חכמים.
אותו דבר ביחס ל"אד פופולום". אם ההסתמכות על הרוב היא שרירותית אזי יש מקום לטעון ככה, אבל כאשר מדובר על רוב ענייני (שזה בעצם הכשלים הלוגים: היעדר ענייניות לנושא) אזי זה בהחלט דבר שראוי להסתמך עליו. בכל ענף במדע משתמשים במחקרים שעסקו בנושא, הרי לכאורה לשיטתך אנחנו פשוט נגיד להם "שכוייח" שהביאו מחקרים אבל זה אד פופולום. כמובן זו טעות. טענה רפואית בנוגע למשל במחלת הסרטן שתביא את הפער בין המחקרים המוכיחים לבין הסותרים, היא בהחלט לעניין.
אני לא יודע איך או היכן למדת את מה שאתה מתיימר לומר שלמדת אבל אם אי פעם עיינת בר' שמואל רוזובסקי, לדוגמא, אז היית רואה איך משפט אחד של הראשונים כולל כ"כ הרבה תוכן, ואז מה שאמרו חזל על ירידת הדורות נהיה פתאום ריאלי ביותר.
ירידת הדורות אינה טענה רוחנית גרידא אלא טענה עובדתית מאוד.
סבא שלי הוא ניצול שואה, ועוד שכנים רבים שלי מהשכונה שלי, וקראתי עדויות רבות מאנשים שהיו שם ממש. הם מספרים על הזוועות שעברו אך גם על עצם החיים שהם היו בה, הם נאמנים עלי מאוד, האמינות שלהם בשמיים. כל הדור שלי מכיר את הסיפורים האלה, כל הדור כולו. הילדים שלי כנראה כבר לא יכירו את סבי כדי לשמוע באופן ישיר, הם רק יוכלו לשמוע ממני ולקרוא מה הוא כתב. הנכדים שלי ישמעו ממני את מה שאני שמעתי מסבי, וכן הילדים שלי יעבירו לילדיהם ולנכדיהם. וכן הלאה. זו מסורת.
בעוד 200 שנה הכל יהיה אמת בדיוק כמו בזמן התרחשותה של השואה ושל מלחמת העולם ה-2, וכן בכל דור. זו ידיעה קולקטיבית עם מקור שמגיע עד מי שחווה בעצמו את המאורעות. מסורת כזו היא יקרה מפז וחזקה מפלדה.
)
