אמון.

כמה אתה חסר לי עכשיו.

כמה אני ריקה ממך.

קשה לי בלעדיך.

אין לי אומץ להמשיך לצעוד בדרך,

אני פתאום מפחדת.

מאוד.

מרגיש לי נורא.

כאילו שאין לי את עצמי.

אני מן מחסן פרוץ לרשות הרבים.

אין לי איך לנעול את המחסן הזה.

ניסיתי הכל.

ותמיד פרצו לתוכי בסוף.

והכי כואב-

שהפורצים הם חלק מהאנשים הכי קרובים אליי...

או שלפחות הם אמורים להיות כאלה.

כואב לקבל מכה כזו.

ועכשיו,

איך אני אמורה להסתכל לאנשים בעיניים?

מה אני אשדר להם כשהם מדברים אלי?

אמון?!

הוא קיים בכלל??

אז איפה אתה היית כשהייתי זקוקה לך כל כך?

אתה בא כשמתחשק לך או כשצריך אותך?

עכשיו למשל אני ממש זקוקה לך-

איפה אתה?

כ"כ מזדהה!!!!!! נגעת לי עמוק בפנים

אני מאמין שהכל בנוי על אמון!

חייבים אמון בקשר בבית ספר, בישיבה, בצבא, בזוגיות, בעבודה...

הוא דבר הכרחי..

מהסיבה הפשוטה שכל פעם לאחר שהוא נבנה הוא נשבר מחדש...

המון פעמים זה נשבר והצד השני אפילו לא מודע לכך נראה לי....

מה שכן- השבר תמיד מגיע בסוף.

ודווקא מהאנשים שאני הכי משקיעה בהם אמון....

אני... קצת לא יודעת איך להסביר....

אנסה לחשוב על ניסוח שיהיה מובן.

לפני תקופה לא מאוד ארוכה גיליתי שאחד מבני המשפחה שלי לוקח לי מצלם בתכיפות כל מיני דברים ששייכים לי, כמו: כל מיני דברים שכתבתי, חפצים אישיים שלי וכו'.

כשניסיתי לעורר את תשומת הלב של הההורים שלי הם באמת טיפלו בזה אבל הדבר חוזר ונשנה מאז כמה פעמים והגיע למצב שכתחליף לצילום הדברים פשוט נלקחים ממני...(על ידי אותו בן משפחה....)

לכאורה- בן משפחה אמור להיות בנאדם שהכי תתן בו אמון, אמון מסוג אחר, לא כמו לחבר. כי אחרי הכל זה משפחה (חשוב לציין שזה בן משפחה מקרבה ראשונה....). לבן משפחה נותנים אמון בלי הרבה מחשבה, פשוט כי זו המציאות, הוא הרי יודע עליך יותר מכל חבר טוב- הוא חי איתך ויודע דברים שאתה מסתיר מאלה שבחוץ...

הדבר הזה גרם לי לפחד להסתכל לו בעיניים. אולי ישמע קצת מוגזם אבל פשוט זה מה שהרגשתי. מרגישה שקופה מדי לידו. הוא ראה דברים שכ"כ לא הייתי רוצה שיראו. דברים שתמיד היו ביני לבין עצמי.

לא יודעת אם עכשיו המצב יותר מובן, מקווה..

בכל אופן זו רק דוגמא אחת.

אני חושב שהדוגמא שהבאת זה לא בדיוק דוגמא לאי אמון, אלא יותר דוגמא לחדירה לפרטיות וכדו'... במקרה כזה וודאי שיש 'משבר' באמון וצריך לבנות אותו מחדש.. (אם זה אכן מתאפשר)

(זה באמת דוגמא קצת קיצונית לעניין מערכות יחסים באמון... באמת יש כאן 'משבר' לא קטן באמון...)

מסתבר שהאמון עם בני משפחה הוא לא אמון עיוור אלא וודאי שתמיד צריך לשים לב לתגובת הצד השני...

אתה צודק 100%. זה אכן משבר אבל הוא גרם לי לאבד אמון בבני אדם.

אם בן משפחה קרוב יכול להתנהג אליי בצורה כזו אז....

למרות שחברים זה משהו אחר. אבל עדיין...

יש בי מין פחד כזה לא מוגדר בדיוק....

מקווה שהבנת

ורק אחר כך יוכל להאמין באחרים

להאמין בעצמי זה קשה כשאתה מרוקן מדבר כזה שנקרא אמון

וואי,, קראתי את מה שכתבת וזה נשמע באמת לא כיף. שה' יעזור לך ושרק תצאי שמחה מזה ותראי כמה זה הצמיח אותך להיות בנאדם טוב יותר.. אשרייך נשמה!

אמן!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!