יש אנשים שמבחוץ עדיין "בפנים" אבל באמת הם לא... והם צריכים מקום מכיל שהם יוכלו להתבכיין בו...

ויש גם אנשים שעדיין לא בטוחים מה הדרך שלהם, ובאמת כל דקה הם משנים... (אני יכול להעיד על עצמי למשל...)

חשבתי שמדובר על הלכה בכללי, לא עת תקיפה ספציפית...

אנשים באמת נקרעים בין שני המקומות הנפשיים האלה

שבמקום מסוים בשכל או בחינוך הבן-אדם באמת רואה בתופעה הזו (סליחה על היחס לאנשים חיים ונושמים ומתמודדים כ'תופעה', אבל לצורך העניין זה ככה) סכנה ומחדל, לחברה או לאמונה או לעולם כולו בגלל שה' יעניש את כולנו ביחד, אבל ברגש או בהתמודדות עם יצרים מסויימים קשה לו וזה דוחף אותו למקומות אחרים?

ואולי זה בעצמו רק מגביר בו את הכעס על מה שהוא מזה כמעצים את הקשיים שלו?

כי לפעמים אני עצבנית על ה' על דברים מגעילים שהוא עושה לי

ולפעמים אני אוהבת אותו..

ועדיין אני דתיה אז אני כן שומרת הלכות וכן. לפעמים אני יתווכח על זה

מתיר עגונות.

בוודאי שהתופעה קיימת והיא לא נדירה, אבל אני לא חושב שהיא נפוצה מאוד. 

זה אולי עדיין קיים אבל פחות ופחות.

השאלה איפה הקושי מתבטא אצלך בדיוק ואיך אתה מתמודד איתו?

האם זה מקדם אותך או מרחיק אותך?

איך זה מסתדר עם הסביבה?

אם הוא קיים,

אולי הגיע הזמן שלך להשתחרר ממה שלימדו אותך ולברר את האמת באמת.

אתה חופשי.

יש לו אתר ומלא שיעורים.

וגישה שאולי תיישב את דעתך .

נותן מורכבות לאלוהים ולמציאות

למגזר שממנו הגיעו.

אני לא חושבת שנכון לקשר בין רמה אמונית ודתית לבין אסונות.

השנה לא (או עדיין לא) התמודדתי עם הרגשות האלה.

כנראה הזמן עושה את שלו, ויותר ויותר ברור לי שהסליחות הן לא כלפי ה' או ביחס למצוות.

אני גם לא מאמינה במצוות או שמישהו בודק אותן, וכל הצ'ק ליסט הזה לא בשבילי ומרגיש לי קטנוני .

אם כבר אווירת סליחה אז יותר ביני לבין עצמי והסובבים אותי, לא כלפי אלוקים.