לפעמים אני מתגעגע לעצמי.

לאותו אחד שלא העיז לקלל ולהוציא מילה גסה

לאותו אחד שלא כעס כמעט על אף אחד ולו מהסיבה שהתבייש

לאותו אחד תמים שלא ידע מתועבות העולם

לאותו אחד שחי בריא וטוב

לאותו אחד שהתלהב מתפילות

לאותו אחד שהיה באמת עניו כלפי אחרים, באמת

לאותו אחד שלמד תורה בשמחה

לאותו אחד שחי בפשטות ולא בחיצוניות

לאותו אחד שחשב נכון ופשוט, לא התברבר

לאותו אחד ששאף שאיפות גדולות מאוד

לאותו אחד שהצליח להרגיש עבד ד'

לאותו אחד שאהב לעבוד את ד'

לאותו אחד שרצה מלב טהור את בית המקדש

לאותו אחד שכוסף למדרגה הבאה

אבל אני מתגעגע לעצמי

למדרגה הבאה

שבעזרת ד' תהיה מלאת תורה אמיתית

תפילה מעומק הלב, כנה ופנימית

עבודת ד' שלימה, שמחה וענווה

יראת ד' ויראת חטא

חיות, אש, שמחה, דבקות והתלהבות

אהבת ישראל, אהבת הארץ

לשפה נקייה, לנצירת לשוני מרע

למידות טובות, לאמונה טהורה

לגדלות בתורה ובעבודת ד'!

והיא המדרגה תהיה גדולה שבעתיים מהמדרגה הקודמת לה.

אני מולה, ואני בוכה. אפילו שפגעתי בה קשות היא יודעת שאני מיוסר. 
היא שולחת לרגע יד מהוססת, כאילו רצתה להניח אותה על הכתף שלי במחווה מנחמת והתחרטה ברגע האחרון.
(שאיפה עמוקה), "[שם פרטי]" ,(פאוזה). 
אני מושך באף ומרים מבט.

היא מסתכלת ישר לתוך העיניים אבל איכשהו זה לא כואב, כי משהתחלתי לבכות אני מרגיש חשוף לגמרי. 
המילים הבאות שלה נושאות משקל גדול.
"אם אתה צריך מחילה - אני נותנת לך אותה. שומע? אני מעניקה לך מחילה. אתה מחול, נסלח לך."

העיניים שלי מתרחבות ואני נרתע במעידה קלה לאחור.

משתנק לרגע בשקט, מסיט מבט ועוצר את הדמעות.

- "תודה"

"שומע?" היא אומרת שוב כדרכה, כמעט בלחישה. "אני יודעת, זה בסדר."
אני לא יודע מה היא יודעת, אבל אני רק חוזר: - "תודה"

 
~

ראיתי דברים מוזרים באותו היום. דברים משונים מאוד. אבל אצילות הנפש הזאת לא הייתה מובנת מאליה. ודווקא אז, כשהרגשתי קרוב אליה יותר מאי פעם, ידעתי שזה הזמן להתרחק, להתנתק ולעולם לא לחזור.

לא יהיה סוף טוב יותר לסיפור הזה.

טוב... לא יהיה אם לא אכתוב אותו בעצמי.

לכן זה מה שעשיתי.

השמש הלבנה שמרחפת מעל מעוורת הכל ולא נותנת לראות מה שאמיתי וצריך לראות

הולך בעיר ליד הטיילת כולם חצי לבושים רק חיכו לזה

איפה הקלאס

איפה המסתורין

איפה המתח

ממתי לחשוף הכל מההתחלה נחשב לאיזה משהו טוב?

מבאס ומייאש

תני משהו לחקור לגביו

תראה אותי עם כל השברים האלה

תראה

תחבק

תגאל 

אבא קשה לי.

I hate myself

😥😥😥😥😥😥😥😥😥😥💔⛈⛈🌧🌧🌧🌧🌧___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

היה נחמד להתנתק מהמעט שאני כותב כאן כרפלקציה אמורפית על מצב מנטלי במציאות מלחמתית שלא זולגת למציאות הפיזית במידה שמספיקה לערער את הקיום אבל כן במידה שמספיקה לערער את החיים

וכל חווית הקיום הזאת הובילה לפגישה עם המהות

שבה התנתקתי מהרשת ומהמכשירים המסיחים וניתחתי לעצמי את המציאות הקטנה והאבקתית שלי

קראתי קצת

למדתי קצת

התחלתי להתאמן

שתיתי פחות

ניקיתי אורוות

פסח זה חג הנקיון

מעולם לא קיבלתי את זה אמיתי.

אהבה.

זה יבוא?