אבל אני יכול לנחם אותך בזה שלי לא הייתה חברה ובקושי הכרתי בנות עד שהייתי בן 20+.

זה היה די מבאס והרגשתי שיש משהו דפוק בי.

אנשים מסביבי חשדו שאני הומו וגם לא התביישו לחלוק איתי את דעתם.

אבל ברגע שזה קורה, כל זה נמחק והחיים מרגישים טבעיים ונוחים.

טוב, לפחות עד הפרידה.

אבל זה כבר נושא לשרשור אחר...

ועכשיו לא יודע זה תקוע שם

ממש 

מתיר עגונות.

בוודאי שהתופעה קיימת והיא לא נדירה, אבל אני לא חושב שהיא נפוצה מאוד. 

זה אולי עדיין קיים אבל פחות ופחות.

השאלה איפה הקושי מתבטא אצלך בדיוק ואיך אתה מתמודד איתו?

האם זה מקדם אותך או מרחיק אותך?

איך זה מסתדר עם הסביבה?

אם הוא קיים,

אולי הגיע הזמן שלך להשתחרר ממה שלימדו אותך ולברר את האמת באמת.

אתה חופשי.

יש לו אתר ומלא שיעורים.

וגישה שאולי תיישב את דעתך .

נותן מורכבות לאלוהים ולמציאות

למגזר שממנו הגיעו.

אני לא חושבת שנכון לקשר בין רמה אמונית ודתית לבין אסונות.

השנה לא (או עדיין לא) התמודדתי עם הרגשות האלה.

כנראה הזמן עושה את שלו, ויותר ויותר ברור לי שהסליחות הן לא כלפי ה' או ביחס למצוות.

אני גם לא מאמינה במצוות או שמישהו בודק אותן, וכל הצ'ק ליסט הזה לא בשבילי ומרגיש לי קטנוני .

אם כבר אווירת סליחה אז יותר ביני לבין עצמי והסובבים אותי, לא כלפי אלוקים.