נוויל לונגבוטום
ואבן החכמים
פרק 1
הילד שנשאר בחיים
מר וגברת דרסלי, דיירי מספר ארבע בדרך פריווט, היו גאים מאוד לומר שהם נורמליים לגמרי, ותודה רבה ששאלתם. הם היו האנשים האחרונים בעולם שמישהו היה מעלה על דעתו שיסתבכו במשהו מוזר או מסתורי, פשוט כי הם לא סבלו שטויות מכל סוג שהוא.
מר דרסלי היה המנהל של חברה בשם "גראנינגס", שייצרה מקדחות. הוא היה איש גדול וחזק, כמעט ללא צוואר, אבל עם שפם ענקי. גברת דרסלי הייתה רזה ובלונדינית, והיה לה צוואר ארוך פי שניים מהרגיל, דבר שהיה שימושי מאוד כיוון שהיא בילתה חלק ניכר מזמנה בהצצות מעבר לגדרות הגינה על השכנים. לבני הזוג דרסלי היה בן קטן בשם דאדלי, ולדעתם לא היה ילד מופלא ממנו בעולם.
לדרסלים היה הכל, אבל היה להם גם סוד, והפחד הכי גדול שלהם היה שמישהו יגלה אותו. הם חשבו שהם לא יעמדו בזה אם מישהו ישמע על משפחת פוטר. גברת פוטר הייתה אחותה של גברת דרסלי, אבל הן לא נפגשו כבר כמה שנים; למעשה, גברת דרסלי העמידה פנים שאין לה אחות כלל, כיוון שאחותה ובעלה הכלומניק היו הכי פחות "דרסליים" שאפשר להעלות על הדעת.
כאשר מר וגברת דרסלי התעוררו בבוקר יום שלישי האפור והקודר שבו מתחיל סיפורנו, לא היה דבר בשמיים המכוסים עננים שירמוז על הדברים המוזרים והמסתוריים שעתידים להתרחש בקרוב בכל רחבי המדינה.
אלא שבאותו לילה, במקום רחוק משם, בכיכר טראפורד, הכל היה שונה.
איש הופיע בקצה הרחוב, בדיוק מהנקודה שחתולה מוזרה השגיחה עליה, כל כך בפתאומיות ובשקט, עד שאפשר היה לחשוב שהוא פשוט בקע מתוך האדמה. זנבה של החתולה זע בעצבנות ועיניה הצטמטמו.
האמת אנשים כמוהו היו מראה רגיל בכיכר טראפורד. הוא היה גבוה, רזה וזקן מאוד, אם לשפוט לפי שיערו וזקנו הכסופים, שהיו ארוכים דיים כדי להיחגר בחגורתו.הוא לבש חלוק ארוך, גלימה סגולה שנגעה בקרקע, ומגפיים עם עקבים גבוהים ואבזמים. עיניו הכחולות היו בהירות, בוהקות ומבריקות מאחורי זגוגיות משקפיים בצורת חרמשים, ואפו היה ארוך ומעוקל, כאילו הוא נשבר לפחות פעמיים. שמו של האיש היה אלבוס דמבלדור.
אלבוס דמבלדור היה עסוק מדי בלחטט בגלימתו, מחפש משהו. אבל בכל זאת נראה שהוא מרגיש שמישהו מסתכל עליו. כי לפתע הרים את מבטו והביט בחתולה, שעדיין בהתה בו מהצד השני של הרחוב. משום מה, דמותה של החתולה שיעשעה אותו. הוא ציחקק ומילמל, "איך לא ניחשתי."
הוא מצא את מה שחיפש בתוך כיסו הפנימי. זה נראה כמו מצת סיגריות כסוף. הוא פתח את המכסה, הרים אותו באוויר ולחץ על המתג. פנס הרחוב הקרוב אליו כבה בקול פצפוץ קטן. הוא לחץ עליו שוב - הפנס הבא בתור היבהב וכבה. תריסר פעמים הוא לחץ על המעמעם, עד ששני האורות היחידים שנותרו בכל הרחוב היו זוג ניצנוצים זעירים רחוקים, שהיו עיניה של החולה שצפתה בו. אילו מישהו היה מציץ מחלונו באותה שעה - אפילו אם היתה זאת גברת דרסלי חדת העיניים - הוא לא היה רואה דבר מן המתרחש על המדרכה. דמַבֶּלדור הכניס את המעמעם חזרה לכיס גלימתו והתחיל ללכת לכיוון בית מספר שנים עשר, שם התיישב על החומה לצד החתולה. הוא לא הביט בה, אבל אחרי רגע דיבר אליה. "מי היה מנחש שאפגוש אותך כאן, פרופסור סֶלָג'נגל." הוא פנה לחייך אל החתולה המנומרת, אבל זו נעלמה. במקומה הוא מצא את עצמו מחייך אל אשה חמורת סבר שהרכיבה משקפיים מרובעים. בדיוק כצורת הסימנים שהיו סביב עיניה של חתולה, גם היא ענדה גלימה, בצבע איזמרגד. שערה השחור היה מתוח והדוק בפקעת הדוקה. היא נראתה מוטרדת למדי.
"איך ידעת שור אני?" שאלה.
"גברתי הפרופסור, מעולם לא ראיתי חתולה שיושבת בקיפאון מוחלט כל־כך.
"גם אתה היית קפוא לו בילית יום שלם בישיבה על חומה," אמרה הפרופסור מקגונגל.
"יום שלם? במקום לחגוג! אני עברתי אולי מאה חגיגות ומסיבו בדרך לכאן.
פרופסור מקגונגל משכה באפה בכעס.
"כן, כן, כולם חוגגים להם, ללא ספק," היא אמרה בקוצר רוח. "היית מצפה שהם יהיו זהירים עדיין, אבל לא - אפילו המוּגְלְגים שמו לב שמשהו קורה. זה היה בחדשות שלהם." היא סימנה בראשה לכיוון חלון הסלון המוחשך של משפחה מוגלגית שגרה ליד משפחת לונגבטום, "שמעתי. להקות של ינשופים... כוכבים נופלים... נו, הם לא טיפשים גמורים. היה ברור שהם ישימו לב למשהו. כוכבים נופלים בקנט - אני מוכנה להתערב שזה היה דָדָאלוּס דִיגְל. אף פעם לא היה לו יותר מדי שכל."
"זה לא מפתיע במיוחד," אמר דמבלדור בעדינות. "כבר אחד עשרה שנים כמעט שלא היו לנו הזדמנויות לחגוג..."
"אני יודעת," אמרה הפרופסור מֶקגונגל בעצבנות. "אבל זו לא סיבה לרדת מהפסים. אנשים מתנהגים בחוסר אחריות ממש, יוצאים לרחובות לאור היום, אפילו לא מתלבשים בבגדים של מוגלגים, מפיצים שמועות."
היא זרקה מבט צידי חד וחטוף לכיוונו של דמֶבלדוֹר כשאמרה את המשפט הזה, כאילו קיוותה שהוא יספר לה משהו, אבל הוא לא סיפר, ולכן המשיכה ואמרה: "יופי של דבר זה יהיה, אם דווקא ביום שבו כנראה הסתלק לו סופית אתה-יודע-מי, המוגלגים יגלו עלינו את הכול, אני יכולה להניח שהוא באמת הסתלק, דמבלדור?"
"בהחלט נראה שכן," אמר דמבְּלדוֹר. "ויש על מה לשמוח. אפשר להציע לך קרמבו?"
"קר-מה?"
"קרמבו. זה מין ממתק של מוגלגים שאני די מחבב."
"לא, תודה," אמרה הפרופסור מֶקגונגל בקרירות, כאילו לא חשבה שוה רגע מתאים לקרמבואים, "כפי שאמרתי, אפילו אם אתה יודע מי באמת נעלם -"
גברתי הפרופסור, אשה נבונה כמותך יכולה כמובן לקרוא לו בשמו. השטות הזו של "אתה יודע מי' - כבר אחת-עשרה שנה שאני מנסה לשכנע את כולם לקרוא לו בשמו האמיתי: וולדמורט.
עיוות עברה בפניה של הפרופסור מקגונגל, אבל נראה שדמבלדור, שהיה עסק בניסיון להפר בין שני קרמבואים שנדבקו זה לזה, לא שם לב. "זה תמיד נעשה כל כך מבלבל כשאומרים "אתה יודע מי". אף פעם לא ראיתי סיבה לפחד לומר את שמו של ווֹלְדמוֹרְט."
"אני מודעת לזה," אמרה פרופסור מקגונגל, ספק מחייאשת ספק מתפעלת. "אבל אצלך זה סיפור אחר. כולם יודעים שאתה היחיד שממנו אתה יודע - טוב, נו, וולדמורט, היה מפחד."
"את מחמיאה לי," אמר ומבלדור בקול שלו, "לוֹלְדָמוֹרְט היו כוחות שלי לא יהיו אף פעם."
"רק בגלל שאתה יותר מדי - נו - הגון מכדי לנצל אותם."
"מול שחשוך. לא הסמקתי כל-כך מאז שגברת פומפְרִי אמרה לי שהיא אוהבת את מחממי האוזניים החדשים שלי." הפרופסור מקגונגל העיפה מבט חד לעבר דמבלדור ואמרה, הינשופים זה עוד כלום לעומת השמועות שמתעופפות להן. אתה יודע מה כולם אומרים? על הסיבה להיעלמות שלו? ומה עצר אותו בסוף?"
נראה היה כאילו בזאת הגיעה פרופסור מקגונגל לנקודה שעניינה אותה יותר מכול, הסיבה האמיתית שבגללה המתינה יום שלם על החומה הקרה והקשה. היא תקעה בו את המבט הכי נוקב מכל המבטים שתקעה בו עד לאותו רגע, בין אם בתור חתולה ובין אם בתור אשה. היה ברור שללא קשר למה ש"כולם" אומרים, היא לא תאמין לסיפור לפני שתשמע מפיו של דמבלדור שזו האמת.
אבל דָמבלדור היה עסוק בלבחור לעצמו קרמבו נוסף, ולא ענה. "מה שהם אומרים," היא המשיכה, "זה שאתמול בלילה ווֹלְדְמוֹרט הופיע באחוזת נול, הוא הלך לשם כדי למצוא את הלונגבטומים. השמועה אומרת שפרנק ואליס לונגבוטום - הם - שהם - מתו."
דָמִבֶּלדור הרכין את ראשו. הפרופסור מקגונגל הזרעועה. פרנק ואליס... אני לא מאמינה... אני לא רציתי להאמין... אוי, אלבוס…"
דָמבלדור הושיט יד וטפח על כתפה. "אני יודע... אני יודע..." אמר בכבדות.
קולה של פרופסור מקגונגל רעד כשהמשיכה: "וזה עוד לא הכול. הם אומרים שהוא ניסה להרוג את הבן של הלונגבוטומים, נוויל. אבל - הוא לא הצליח, ווֹלְדְמוֹרְט לא הצליח להרוג את הילד הקטנטן הזה. אף אחד לא יודע למה, או איך, אבל הם אומרים שכשהוא לא הצליח להרוג את נוויל לונגבטום. כוחות הקסם שלו נשברו איכשהו - ולכן הוא נעלם."
דמבלדור הינהן בעצב.
זה - זה נכון?" גימגמה פרופסור מקגונגל. "אחרי כל מה שהוא עשה... כל האנשים שהרג... הוא לא הצליח להרוג ילד קטן? זה פשוט מדהים... לחשוב כל הדברים זה מה שעצר אותו… אבל איך בשם שמים הצליח נוויל להחזיק מעמד?
"אפשר רק לנחש," אמר דמבֶּלדור. "אולי אף פעם לא נדע."
הפרופסור מקגונגל שלפה מטפחת תחרה והחלה למחות את הדמעות מתחת למשקפיה. דמבלדור משך משיכה ארוכה באפו, הוציא מתוך כיסו שעון מוזהב ובחן אותו. זה היה שעון מוזר ביותר. היו לו שנים-עשר מחוגים אבל לא היו עליו מספרים; במקום זה כוכבי לכת קטנים חגו בתוכו, אולם דמבלדור כנראה בכל זאת הצליח לקרוא אותו, כי הוא השיב את השעון לכיסו ואמר: "הָאגְרִיד מאחר. "אני מניח שהוא זה שאמר לך שאני נמצא כאן, נכון?"
"כן," אמרה פרופסור מקגונגל, "ואני מניחה שאתה לא מתכוון לספר לי למה באת לכאן מכל המקומות."
"באתי להביא את הארי לסבתו, היא קרובת המשפחה היחידה שנותרו לו."
"כן - כן, אתה צודק, כמובן. אבל איך הילד יגיע לכאן, דמבלדור?" היא בחנה את גלימתו פתאום. כאילו חשבה שאולי הוא מסתיר את הארי בתוכה.
"האגריד מביא אותו."
"אתה חושב שזה - בטוח - להפקיד בידיו של האגריד משימה חשובה כל־כך""
"אני הייתי מפקיד בידי האגריד את חיי," אמר דמבלדוֹר.
"לא שאני מנסה להגיד שאין לו כוונות טובות," אמרה הפרופסור מקגונגל באי חשק, "אבל אי אפשר להעמיד פנים שהוא לא חסר אחריות. הרי יש לו נטייה ל... מה זה?"
רעש של טרטור עמום הפר את הדממה סביבם. הרעש הלך וגבר בזמן שהשניים הביטו ימינה ושמאלה וחיפשו את הרכב הקרב; הרעש גאה עד לשאגה כשהם הרימו את מבטם השמימה - ואופנוע אדיר ממדים צנח מהאוויר ונחת על הכביש לרגליהם.
ואם האופנוע נראה ענקי, זה עוד כלום לעומת הארם שרכב עליו. הוא היה גבוה כמעט כפליים מאדם רגיל, ורחב לפחות פי חמישה. הוא פשוט נראה יותר מדי גדול, וכל־כך פרוע - סבך ארוך של שיער וזקן שחור הסתיר את מרבית פניו, היו לו כפות ידיים בגודל של מחבתות, ורגליו במגפי העור שלהן נראו כמו דולפינים קטנים. בזרועותיו העצומות והשריריות הוא החזיק חבילה של שמיכות.
"האגריד," אמר דמבלדור בקול של הקלה. "סוף סוף. מאיפה השגת את האופנוע הזה?"
"שאלתי אותו מסיריוס בלק הצעיר, פרופסור," אמר הענק בזמן שטיפס בזהירות מהמושב. "הוא בדיוק היה בדרכו לבדוק מה שלום משפחת פוטר במכתש גודריק, כשהוא שמע על האסון אצל הלונגבוטומים. הוא נתן לי אותו כדי שאוכל להביא את הילד מהר."
"אין בעיות בדרך?"
"לא, אדוני. הוא נרדם בדיוק כשעקפנו את בריסטול."
דמבלדור ומקגונגל התכופפו מעל חבילת השמיכות. בפנים, כמעט בלתי נראה, נם ילד קטן. מתחת לבלורית שיער בהיר, על מצחו, הם ראו חתך מוזר, בצורת ברק.
"שם הוא...?" לחשה מקגונגל.
"כן," אמר דמבלדור. "תהיה לו צלקת כזו לנצח."
"אתה לא יכול לטפל בזה איכשהו. דמבֶּלדור?"
"אפילו יכולתי, לא הייתי עושה זאת. צלקות יכולות להיות דבר שימושי ביותר. לי עצמי יש צלקת מעל ברך שמאל בצורת מפה מדויקת של הרכבת התחתית של לונדון. נו טוב - העבר אותו אלי, האגריד. הגיע הזמן לגמור כאן."
דמַּבֶּלדוֹר אסף את הארי לזרועותיו ופנה לכיוון ביתה של סבתו. "אני יכול - להיפרד ממנו, אדוני. כבודו?" ביקש האגריד. הוא הרכין את ראשו הגדול והפרוע מעל נוויל ונתן לו נשיקה שהיתה בוודאי שעירה ומדגדגת במיוחד, ואז, פתאום, האגריד פלט יללה של כלב פצוע.
"ששש!" השתיקה הפרופסור מֶקגונגל, "אתה תעיר את כל המוגלגים!" "ס-ס-סליחה." ייבב האגריד, מוציא מכיסו מטפחת מנוקדת וטומן בה את פניו. "אבל זה כי אני פיפ-פשוט לא עומד בזה - פרנק ואליס הם מתים - ונוויל המסכן הוא הולך לגור עם הסבתא שלו - "
"כן, כן, זה בהחלט מאוד עצוב, אבל אתה חייב להשתלט על עצמך. האגריד, או שיעלו אותנו," לחשה הפרופסור מֶקגונגל, טופחת בחשש על זרועו של האגריד, בזמן שדמבלדור טיפס מעל לגדר הגינה הנמוכה והלך עד לדלת הכניסה. הוא הניח את נוויל בעדינות על מפתן הדלת, הוציא מכתב מתוך גלימתו, תחב אותו בין השמיכות של הארי ואו שב אל השניים האחרים. דקה תמימה עמדו השלושה והביטו בחבילה הקטנה; כתפיו של האגריד רעדו, פרופסור מקגונגל מיצמצה בעוז, והאור המנצנץ שתמיד קרן מעיניו של דמבלדור נראה כבוי.
"נו טוב," אמר דמבלדור לבסוף, "זהו זה. אין לנו טעם להישאר כאן. כדאי שנלך להצטרף לחגיגות."
"כן," אמר האגריד בקול חנוק. "אני אחזיר את האופנוע לסיריוס. לילה טוב, פרופסור מקגונגל. לילה טוב, פרופסור דמבלדור."
הוא ניגב את עיניו בשרוול מעילו, עלה על האופנוע והתניע את המנוע; בשאגה הוא המריא אל תוך הלילה.
דמבלדור פנה לפרופסור מקגונגל והנהן לעברה. היא נעלמה בסיבוב של גלימתה. דמבלדור הלך לסוף הרחוב, עצר ושלף שוב את המצית שלו והקליק פעם אחת. שתים-עשרה נקודות אור חזרו לבתיהן בפנסי הרחוב. הוא הספיק לראות חתולה שחמקה ונעלמה מעבר לפינה בקצה הרחוק של הכיכר. בקושי עוד היה יכוללראות כעת את החבילה המונחת על מפתן הבית.
"בהצלחה, נוויל," הוא לחש. הוא הסתובב, ובמשב רוח קל, גם הוא נעלם.
רוח קלילה נשבה בגינות המטופחות של השכונה. נוויל לונגבוטום התהפך בתוך שמיכותיו מבלי להתעורר. ידו הקטנה נסגרה על המכתב שלידו והוא המשיך לישון, מבלי לדעת שהוא מיוחד, מבלי לדעת שהוא מפורסם, מבלי לדעת שבעוד שעות אחדות הוא יתעורר בצעקה כשישמע את קולה של סבתו אוגוסטה, ולא ידע שבדיוק באותו רגע, בכל רחבי המדינה, אנשים הרימו כוסיות בסתר ואמרו בשקט:
"לחיי נוויל לונגבוטום – הילד שנשאר בחיים!"
פרק 2
הזכוכית הנעלמת
כמעט עשר שנים עברו מהיום שבו התעוררה סבתו של נוויל למראה נכדה על סף הדרך, אבל מכתש גודריק כמעט שלא השתנה. השמש זרחה על אותן הגינות המטופחות והאירה את לוחית הפליז על דלת הכניסה של בית משפחת פוטר; היא חשקה לתוך הסלון שלהם, שהיה מלא בחיים, ברעש ובצעצועי קוסמים מפוזרים. על המדף מעל האח עמדו עשרות תמונות: הארי הקטן רוכב על מטאטא-צעצוע בזמן שסיריוס בלק מריע לו ברקע; הארי מחזיק את אחיו התינוק, אוון; ותמונה משותפת של כל המשפחה – ג'יימס, לילי, הארי, אוון ובת הזקונים קאסי - מנופפים לשלום מתוך המסגרת. לא היה זכר בתמונות הללו לילד בלונדיני שמן בשם דאדלי דרסלי, פשוט כי משפחת פוטר לא ראתה ולא שמעה מהדרסלים כבר שנים רבות.
אולם הארי פוטר עדיין היה שם, ישן בחדרו שבקומה השנייה. הוא לא ישן בארון מתחת למדרגות; היה לו חדר משלו עם פוסטרים של "התותחים מצ'דלי" וחלון המשקיף אל הכיכר המרכזית של הכפר. הוא אמנם ישן ברגע זה, אבל לא לעוד הרבה זמן. אמו לילי כבר היית ערה, וקולה הנעים היה הצליל הראשון ששמע באותו הבוקר.
"הארי! קום כבר! קום!"
הארי התעורר בבהלה. אמא שלו קראה שוב "בתחולדה בגשוט קפצה עם עוגיות, וסיריוס ורמוס כבר כאן. אנחנו יוצאים עוד מעט!"
הוא קם מהמיטה והחל לחפש את גרביו. הארי תמיד היה קטן ורזה לגילו, עם פנים רזות, ברכיים בולטות, שיער שחור ועיניים ירוקות בהירות. הוא הרכיב את משקפיו העגולים, שחוברו בהמון נייר-דבק בגלל כל הפעמים שאוון הקטן הפיל אותם. הדבר היחיד שהארי אהב במראה שלו היה העובדה שהוא נראה בדיוק כמו אביו, פרט לעיניים. על מצחו לא הייתה שום צלקת משונה. הוא היה סתם ילד רגיל.
כשירד למטבח, מצא את הבית בתפוסה מלאה. סיריוס בלק ישב ליד השולחן וצחק בקול גדול בזמן שפיטר פיטיגרו עזר ללילי להכין נקניקיות. רמוס לופין ישב בצד וקרא את "הנביא היומי".
"בוקר טוב, הארי!" קרא סיריוס ופרע את שיערו של הארי עוד יותר. "מוכן לטיול לגן החיות? רמוס ואני חשבנו להצטרף. נמאס לנו מהפגישות של מסדר עוף החול, צריך קצת חופש. וגם זו תהיה מתנת יום ההולדת שלנו לך! היומולדת שלך מחר!"
"היי, סיריוס," אמר הארי בחיוך והתיישב ליד אוון, שהיה עסוק בלשפוך דגני בוקר על הרצפה.
ג'יימס פוטר נכנס למטבח כשהוא מחזיק את קאסי הקטנה על כתפיו. "ראיתם את זה?" הוא שאל והצביע על השער של העיתון. "נוויל לונגבוטום חוגג יום הולדת. אומרים שדמבלדור שלח לו מתנה מיוחדת השנה."
"הילד הזה בטח לא יכול ללכת ברחוב בלי שינשקו לו את הגלימה," אמר סיריוס בציניות קלה, למרות שהיה ברור שהוא מעריך את משפחת לונגבוטום. "מסכן הקטן. כל העולם על הכתפיים שלו בגלל צלקת אחת."
הארי הביט בתמונה של נוויל בעיתון. נוויל נראה מבוהל קצת, עומד ליד סבתו אוגוסטה שנראתה גאה מאוד. הארי הרגיש בר מזל שהוא לא הנבחר. הוא העדיף את החיים שלו - עם האחים המעצבנים שלו והדודים המטורפים שתמיד מגיעים לבקר.
הנסיעה לגן החיות הייתה מלאה בצחוק. בניגוד לדרסלים, הפוטרים והחברים שלהם נהנו מכל רגע. הם הלכו בין הכלובים, והארי נהנה להסביר לאחיו הקטנים על החיות השונות.
אחרי ארוחת הצהריים הם נכנסו לבית הזוחלים. היה שם קריר וחשוך. אחיו הקטנים רצו לראות קוברות ארסיות ענקיות ונחשי פיתון שיכולים למחוץ אדם למוות. סיריוס מצא את הנחש הכי גדול שם. הנחש שמצא היה מסוגל ללפף עצמו סביב האוטונוס פעמיים ולמעוך אותה כמו פחית שתייה - אבל באותו הרגע לא נראה שהיה לו כוח לעשות את זה. למעשה, הוא ישן שנת ישרים.
בעוד הארי עומד בצד ומדבר עם רמוס על הוגוורטס, ואביו ואימו דיברו עם חבורת קוסמים בצד, הוא הבחין בהתקהלות ליד כלוב הנחש. קבוצה של אנשים לבושי גלימות עמדו שם, ולחישות עברו בקהל: "זה הוא! זה הילד שנשאר בחיים!".
במרכז עמד נוויל לונגבוטום, נראה נבוך מאוד בתוך הגלימה היקרה שלו. הוא עמד מול הזכוכית והביט בנחש. פתאום, הנחש פקח את עיניו. להפתעתו של הארי ושל כל מי שעמד מסביב, נוויל החל להוציא קולות משונים - קולות של לחישה נמוכה וצומרנית.
"מה הוא עושה?" לחש הארי לאביו.
"הוא מדבר איתו..." לחש ג'יימס בפליאה. "הוא לחששן! לא ידעתי שנוויל הוא לחששן! זה רק היורש של סליתרין יכול לעשות!"
מה שקרה לאחר מכן היה מהיר ומפחיד. נוויל נראה היה כעוס על משהו שהנחש "אמר" לו, או אולי מהלחץ של הקהל. פתאום נשמע צליל של התנפצות, אבל לא של זכוכית שנשברת - אלא של זכוכית שפשוט מתפוגגת לאוויר.
הזכוכית של הכלוב נעלמה כלא הייתה. הנחש הענק השתחל החוצה במהירות, גולש על הרצפה הקרירה. אנשים צרחו וטיפסו על המעקות. הנחש חלף על פני נוויל, שהיה שרוע על הרצפה, ונראה המום בדיוק כמו כולם, ולחש משהו אחרון לפני שנעלם לכיוון היציאה.
"אלוהים אדירים," אמרה לילי ומשכה את אוון וקאסי קרוב אליה. "הוא באמת הנבחר. הכוחות שלו מתפרצים בצורה כזאת..."
השומר שעמד בביתן הזוחלים נראה המום.
"אבל הזכוכית," אמר שוב ושוב, "לאן היא נעלמה?"
כשחזרו הביתה למכתש גודריק, הארי שכב במיטתו וחשב על היום שעבר. הוא שמע את הוריו מדברים למטה עם סיריוס ופיטר על הסכנות שבוולדמורט יחזור ועל האחריות הכבדה שמונחת על כתפיו של נוויל הקטן. פיטר פיטיגרו, שישב בפינה המוצלת, הנהן בהסכמה, כשידו הימנית מגששת בתוך כיסו אחרי סימן שאיש לא ראה.
הארי עצם את עיניו. בעוד שבועיים הוא יקבל את המכתב מהוגוורטס. הוא ילך לשם כילד רגיל, ילמד קסמים, ישחק קווידיץ', ואולי יעשה קצת תעלולים עם הגלימה המיוחדת שאבא הבטיח לו. הוא לא ידע שנוויל לונגבוטום, הילד המפורסם מהעיתון, עומד להיות חלק גדול מהחיים שלו – אבל לא כגיבור שהוא צריך להציל, אלא כחבר ללימודים שתמיד נראה שצרות רודפות אחריו.
