אני בת 17.7
ישלי חבר, כבר כמה חודשים.
הכרתי אותו לפני שנתיים וחצי בערך כבר והיינו בקשר בערך 3 חודשים והפסקנו לדבר, לקחתי אתזה קשה בטירוף, הייתי בוכה מלא ואת האמת אני לא יודעת למה.. הוא כאילו נכנס לי ללב וגר שם, באיזה שהוא שלב יום אחד פשוט קמתי בבוקר ואמרתי לאלוהים תעזור לי לצאת מיזה ורק בבקשה שאם זה אמיתי וזזה טוב לי שזה יחזור אלי מתי שהוא. ובאמת מאז לא בכיתי אבל המשכתי לחשוב עליו הרבה .
ואז אחרי שנה וחצי הוא שלח לי הודעה וחזרנו להיות בקשר ונהיינו "חברים" .
עכשיו ,כולנו יודעים שאנחנו לא שולטים בלב שלנו.. ומי שנכנס, נכנס וקשה מאד להוציא אותו ואני לא רוצה כ"כ להוציא אותו.
ובאמת הסיבה היחידה שאני צריכה להוציא אותו זה שאני עוד לא בנויה לחתונה וקשר שהוא לא למטרה של חתונה בטווח די קרוב הוא לא טוב, הוא סתם עלול להביא עבירות מיותרות וכאב לב מיותר שאם זה לא יהיה הוא אני אצתרך לעבור הלאה ויהיה יותר ויותר קשה.
ואני לא יכולה לדעת אם הוא יהיה בעלי מכמה סיבות, בגילאים האלה משתנים מלא.
ועוד סיבה זה שהוא בא מבית חרדי ואני באה מבית דתי לאומי ושתינו באים עם יסודות של הבתים שלנו, אני נגיד ציונית מאד והוא ספג בבית הרבה דברים טובים אבל ציונות פחות, ונכון, אפשר להתגמש אבל עדיין, זה לא משהו שאפשר לבנות עליו מעכשיו.
אבל אני גם לא רואה את עצמי נפרדת מימנו , אין לי כוחות לדיכאון בכיתה י"ב.
אז אומרים לי אל תיפגשי איתו ותדברי איתו פעם בשבוע בפלאפון אבל באמת שמי שלא היה בסיטואציה לא יבין כמה זה קשה לאהוב מישהו ולא לראות אותו או לא לדבר איתו.
אשמח לעצות..
