לפעמים אני מרגישה הכי כופרת שיש.
שואלת בלב את השאלות הקשות, אלו שאסור לשאול בקול.
השאלות "האסורות" כביכול.
באחת השיחות ששמעתי המרצה אמר שלכל אדם מאמין יש בלב אפיקורס משלו.
אצלי הקיום שלו כל כך מורגש וחזק. יותר מידי חזק.
ועוד לא מצאתי את התשובות האלו שישביעו את רצונו, אז בינתיים הוא ממשיך להציק ואני ממשיכה לחפש את השקט.
כי למצוא את השקט זה מה שנשאר.
למצוא. הלוואי שזה כבר יקרה.
התעייפתי מהמסע הזה של החיפוש.
או שאולי דווקא הדרך לחיפוש היא המציאה?
לא יודעת, כבר עייפה מלחשוב על זה.
יהיה טוב, ככה אומרים.
ואני? משתדלת להאמין.

כעעען כען