אני מרגישה שאין לי מוצא.
התשוקה שלי אליו מכלה את איבריי מבפנים.
והוא, הוא לא מרגיש אלי מה שאני חשה אליו.
כשאני מסתכלת אל תוך עיניו שפתיי מתייבשות ומעיי הומים עלי.
כמה יפה אתה.
אבל זו לא אהבה, זה ברור.
רק תשוקה בלתי נשלטת, חשבתי שההתרחקות מקרבתו תרפא את פצעיי המדממים-
אך לא.
ואני מתהלכת סהרורית בין קירות ביתי, מרגישה שעוד רגע ואאבד את צלילות דעתי.
עוד רגע.
והרגע הזה קרוב מתמיד.
מה בקשתי?
אני מנסה לברוח מהיצר והוא חזק, חזק ממני.
שפתיו מושכות אותי אליהן בעבותות של תאווה.
אבל אני עוצרת בעד עצמי פעם אחר פעם, עוד מעט וזה כבר לא יעלה בידי.
וצלילות דעתי עומדת לה מנגד. שלוש שנים של בלימה אגרסיבית דורשות את שלהן.
מה לעשות למען ה'?
